מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
29.09.2012

אמא אווזה

הניסיונות של הארגון הליברלי "אווז" למנוע את השימוש במושג "זעם מוסלמי" מעיד על אופיו הלא-ליברלי של הארגון. ראוי להתמודד ישירות עם גילויי האלימות בחברות אסלאמיות, גם כדי לסייע להן להתגבר על התופעה
כמי שתומך בדרך כלל במאבק כנגד מעשי עוול וטבח ברחבי העולם, מזה שלוש שנים בערך אני מנוי לרשימת התפוצה של "אווז" (Avaaz), ארגון ליברלי המנסה לבלום מעשים כאלה על ידי גיוס דעת קהל נגדם. שיטת הפעולה של אווז היא פשוטה, ולפעמים אף יעילה: שימוש ברשתות חברתיות ורשימות תפוצה ענקיות, כדי לגייס מאות אלפי או מיליוני חותמים תוך זמן קצר, ולהפעיל לחץ יעיל על פוליטיקאים או גורמים אחרים שיכולים להשפיע. כשנרשמתי כמנוי באווז, התרשמתי מאד ממאבקו של הארגון כנגד שלטון העריצות בבורמה, והדרך הבהמית שבה דיכא את מחאת הנזירים. לא חשבתי שעצומות יעזרו במיוחד בנידון, אבל שמחתי שיש מישהו שעושה משהו, ולכן הסכמתי להרים את תרומתי הצנועה למאבק על ידי הפצת המסר. הזדהיתי מאד גם עם מאבקו של אווז בתחום איכות הסביבה, ובנושאים אחרים. היו מקרים שלא הזדהיתי עם תוכן של עצומה מסויימת, ואז, מן הסתם, לא חתמתי עליה, אבל הדבר לא הפריע לי במיוחד. אחרי הכל, אין אדם המסכים במאה אחוז עם ארגון או מפלגה פוליטית שבה הוא חבר.
אולם לאחרונה, נראה לי שקברניטי אווז התחילו לפנות לכיוון בעייתי ומטריד, של הכחשת סכנות בשם ה"פוליטיקלי קורקט" מחד, וניסיון השתקה של קולות אזהרה מאידך. לפני מספר ימים, קיבלתי מהם אימייל התובע פעולה דחופה כנגד ה"הסתה" של המגזין האמריקאי ניוזוויק, שהעז לפרסם תמונת שער של המון מוסלמי מתפרע, ולשים ממעל (שומו שמיים) את הכיתוב: "הזעם המוסלמי". ההודעה המלווה של אווז נראתה לי היסטרית יותר מאשר עניינית. היא הכילה ניסיונות "להגחיך" את המסר של ניוזוויק באמצעות תמונות של מוסלמים לא זועמים העוסקים בפעולות שגרתיות (כאילו שהגחכה היא תשובה, או שבכך ענו לאתגר של כתב העת), וגרוע מזה: שפע של מלל אפולוגטי, שעולה ממנו ניחוח מעופש של מקרתיזם וסתימת פיות.

באימייל שלהם כתבו עורכי אווז כי אין בכלל מה לדבר על "זעם מוסלמי", ראשית כל כי המוחים הם אחוז קטנטן מקרב המוסלמים בעולם. להפגנות האלימות אחראים אך ורק "סלפים", גורם קיצוני, אלים ושולי בחברה המוסלמית, ובבנגאזי, לוב, סילקו אזרחים זועמים את הסלפים הללו מעירם. כל הדברים הללו נכונים בפני עצמם, אך מייצגים תמונה חלקית ואף מעוותת. ראשית כל, אין רבותא בעובדה שהמפגינים הם "מיעוט קטן" בקרב המוסלמים בעולם. מפגינים הם תמיד מיעוט אקטיביסטי קטן, אלא שהמיעוט הזה נהנה לעיתים קרובות מתמיכה של מעגלים רחבים יותר, ודי בו כדי לחולל מהומות אלימות ולהרוג בני אדם. חשוב וצריך להדגיש את האווילות בעמדתו של הימין האסלאמופובי, שרואה את האסלאם, דת מגוונת ורבת פנים, כ"אויב העולם", או מכליל על כלל המוסלמים בגלובוס. אולם לא צריך לתמוך בעמדות כאלו, כדי להבין (כדבריו של פרופ' ברנרד לואיס) שהתרבות המוסלמית כיום עומדת בפני משבר חמור. העובדה, שאין להפריכה, היא שבכל פעם שמשוגר עלבון קל שבקלים כלפי דת האסלאם או נביאה, פורצת אלימות קשה בקרב קהילות מוסלמיות ברחבי הגלובוס כולו. נכון, מדובר במיעוט, אך המיעוט הזה, למרבה הצער, נמצא כמעט בכל מקום. יתר על כן, האלימות אינה מכוונת אך ורק כלפי אלו שהעליבו את האסלאם או הנביא, אלא כלפי מדינות – כולל כאלו שאינן קשורות כלל ל"עלבון", אפילו אם גינו את אותם יחידים שאחראיים לפרסום החומר הפוגעני.  שנית, אותו מיעוט אלים, שכל הפגנה שלו מסתיימת בדגלים שרופים, אבנים ומהלומות במקרה הטוב, והרוגים במקרה הרע, קיים כיום באסלאם יותר מאשר בדתות אחרות. בעולם הערבי מתפרסמים אינספור סרטי תועבה כנגד היהדות והנצרות, ישראל והמערב, שאותו סרט חובבים עלוב על הנביא מוחמד מחוויר לעומתם. הפרוטוקולים של זקני ציון, למשל, היוו בסיס לסדרה פופולרית מצרית, שכללה גם עלילות דם של ממש. אנחנו לא רואים המונים יהודיים או נוצרים מפגינים ומנפצים שגרירויות מצריות בתל אביב או במקומות אחרים בעולם. אנשי דת מוסלמים, לא כולם, אך קבוצה משמעותית וחשובה, קוראים בגלוי לרצח ישראלים או אמריקאים – ורק מיעוט ליברלי קטן יוצא כנגדם. לעומת זאת, אותם האנשים בדיוק מעזים "להיעלב", לפצוע ולהרוג, עקב כל עלבון קל המגיע מהצד השני. שיא הגיחוך היה לאחר נאומו של האפיפיור בנדיקטוס השישה עשר, שטען שהאסלאם הביא רק אלימות לעולם. מיד לאחר הנאום פרצו מהומות אלימות כמחאה, כאילו להוכיח לאפיפיור שהוא צודק. תרבות שתופעה כזאת קיימת בה נמצאת בבעיה, ועליה להתמודד עם הבעיה הזאת.

ואכן, מוסלמים רבים, ביניהם גם אנשי דת, מודעים לבעיה הזאת ומנסים להתמודד איתה. השמאל הרדיקלי המערבי, לעומת זאת, נמצא עדיין בשלב ההכחשה. התדמית הרומנטית שטיפח במשך שנים (למעשה, מאז סוף המלחמה הקרה), של הערבים והמוסלמים כקורבן האימפריאליזם, השתלבה בתפיסת עולם פשטנית ודיכוטומית, המחייבת כל אדם הרואה עצמו מוסרי לתמוך בקורבן ולהתנגד לתוקפן. תפיסה זו, ש"אווז" הפך לצערי לחלק ממנה, מונעת מהדוגלים בה להכיר במעשי עוול של אלו המוגדרים כ"קורבנות". לעיתים, מעשי העוול הללו מטואטאים מתחת לשטיח, במקרים אחרים, התשובה היא האשמה נגדית ("המערב עשה דברים גרועים יותר"). במקרה של אווז, נעשה ניסיון להשליך את כל האשמה על קבוצה קטנה של "בחורים רעים" (הסלפים), בלי להכיר במגמות התרבותיות והחברתיות הרחבות יותר המאפשרות לסלפים הללו להתקיים ואף לזכות באחוזים משמעותיים בבחירות במצרים, למשל. גרוע מכל: כדי להדוף את הביקורת בלי להתמודד איתה, מנסים קברניטי אווז להפעיל עצומות ולחץ המוני על מנת להשתיק כתבי עת כמו ניוזוויק. בכך, הם נותנים שירות דוב לא רק למערב, אלא גם לחברה המוסלמית. מי שמעריך באמת את החברה הזאת ודואג לעתידה, צריך להצביע באומץ על הבעיות שלה ולהתמודד עמן. הכחשה, סתימות פיות והגחכה רק יהפכו את המצב לגרוע יותר.
 

 
דני אורבך הוא דוקטורנט להיסטוריה צבאית באוניברסיטת הרווארד, עמית מחקר באוניברסיטת בוסטון ומחבר הספר ואלקירי - ההתנגדות הגרמנית להיטלר. מאמרים בתחומי התעניינותו ניתן לקרוא בבלוג שלו, הינשוף. מאמר זה עתיד להתפרסם בבלוג שלו.
מאמרים נוספים