מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
גרפיטי על גדר ההפרדה באבו דיס (משה מילנר, לע"מ)
18.02.2018

אמנות ההתנגדות: תמורות באמצעי המאבק הפלסטיני

בגדה המערבית ובעזה לא רק יורים, דוקרים ודורסים. יש גם מי שמבקשים חופש כדי לרקוד, לשיר, לצייר, לפסל, לכתוב, לדבר, לעבוד, ללמוד, להינשא ולטייל. בני הדור הפלסטיני הצעיר מתבטאים גם באמצעות אמנות של התנגדות

"התנועה הלאומית הפלסטינית אינה רק הרובה של לוחם החרות, אלא העט של הסופר, המברשת של הצייר, המילים של המשורר. עתה, משזנחו הפלסטינים את דיאלוג הנשק ואימצו את נשק הדיאלוג, הקריאה לחירות תבוא לידי ביטוי באמצעות המשוררים, המלחינים והמוזיקאים". את הדברים הללו אמר יאסר ערפאת לאחר החתימה על הסכמי אוסלו.

המשבר התרבותי והזהותי שפקד את החברה הפלסטינית מאז 1948 הביא להתגברות אקטיביזם חברתי ותרבותי בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה. שיח "ההתנגדות התרבותית" שהתבטא באמנויות החזותיות, במוזיקה, במחול ובספרות, הושפע מגורמים שונים – מדיניים, דתיים וכלכליים, וכמובן גם מהכיבוש הישראלי ומהשלטון הפלסטיני. הוא שימר את המורשת ההיסטורית של הקולקטיב הפלסטיני, תפקד כשסתום לשחרור לחץ לאומי (וכמובן גם אישי) וחיבר את הפלסטינים לעולם ללא צורך בעימות עם כוחות הביטחון הישראליים או הפלסטיניים.

האותנטיות והאוניברסליות דרו בכפיפה אחת, הסביר עומר ברגותי, כוריאוגרף להקת המחול הפלסטינית אל-פונון ומי שעומד כיום בראש ארגון ה-BDS. פעולת הריקוד ביטאה, לדבריו, את הטרגדיה הפלסטינית, אך גם אפשרה לפלסטינים להציג עצמם כבני אדם המבקשים להשתקם מהכאב ומהאשמה ולחיות בכבוד, ולא כקורבנות או כגיבורים.

החל משנות ה-90 החלה להתפתח מוזיקת היפ הופ פלסטינית, שביטאה את רגשות ההדרה והשוליות בכל תחומי החיים. שני אתרי אינטרנט פלסטיניים שקידמו אותה הם Palrap.com במחנה הפליטים שועפאט ו-mmdrap.com בג'נין.

להקת הראפ Ramallah Underground ניסתה לסדוק את אשליית החירות והנהנתנות של החברה הפלסטינית המתמערבת ברמאללה. חבריה הזכירו כי גם הבירה השלטונית נמצאת תחת שלטון פלסטיני עריץ וכיבוש ישראלי, המכתיב מי נכנס ומי יוצא בשערי גדר הפרדה ובמחסומים הצבאיים. "תן להם שימתינו לסיוע זר עד שימותו, תן להם שיסתובבו במכוניות היוקרה בתוך גדר ההפרדה עד שיגיעו למבוי סתום", שרו חברי הלהקה על האליטה הפוליטית המושחתת של רמאללה.

גם בעזה היו זמרי ראפ שהעניקו קול למי שנאלמו, חרף הכפפת היצירה התרבותית לקודים אסלאמיים שמרניים. המילה והצליל של הראפר העזתי, מונעם עווד, הדהדו את רגשות הסבל והייאוש של תושבי רצועת עזה: "אני לא שר, אני צועק דיכוי, מלחמה ממעמקי ליבי"; הממשלה נשלטת על ידי מאפיה [...] הם דואגים לאינטרסים של ילדיהם בלבד. עזה היא בית קברות של החיים [...] קום והתקומם, הסר את כבלי הקיפוח ודרוש פרנסה [...] אני חי ומרגיש תקווה ואתם הורסים אותה, אני בונה עתיד טוב ואתם מכערים אותו, כל פעם שאני מדליק נר שיאיר לי אתם דואגים לכבותו, איך אני יכול לחיות כשאתה כובל אותי כל הזמן עם המילה אסור, מותר לבנו של השר ולבן העיר ולי אסור".

לצד זאת התפתחו דפוסי מחאה והתנגדות שעשו שימוש בצילום, ציור ופיסול. המצלמה ותוצריה הפכו לסוכן שינוי חברתי והעניקו דחיפה לאקטיביזם הפלסטיני. הם אפשרו לדלג מעל מחסומים תרבותיים, לתעד עוולות פוליטיות וחברתיות, להנכיח את מי שנפקד מהסצנה הציבורית ולהפוך אותו לאייקון לאומי או אוניברסלי, שיש לו פנים וצלם אנוש.

יוקר המחייה והדאגה לשרידות הכלכלית לא ריפו את ידי האומנים, והם ציירו ופיסלו בטכניקות ובחומרי יצירה זולים ונגישים. באמצעות חול, אש, פחם, ואף קפה וחינה הם חקקו את זהותם האישית והלאומית וקראו תיגר על כל מי שניסה למחוק אותה.

אמל כחלות מעזה מציירת על אבן את מאבקם של בני גילה לשחרור לאומי; תסנים אל-ג'מאל, צעירה מרפיח, שוויתרה על החלום ללמוד רפואה עם סגירת המעברים, מבטאת בטביעות אצבעותיה את סבלו של העם הפלסטיני ומאבקו לשחרור; וסלוא סבאח'י צעירה מעזה המציירת בקפה, מנכיחה את המצוקות הרגשיות של תושבי עזה, המופיעים כמתים התלויים על עצים. אוסאמה סביתה, צעיר עזתי, מפסל את רגשותיו וחלומותיו בחול בחוף הים בעזה, שם, לדבריו, הוא יכול לנשום לרווחה. את התמונות הוא מעלה לרשת החברתית כדי לחבר את העולם לייאוש והכאב הפלסטיניים. ביצירותיו נמצא מוטיבים של חיים, חירות, שיבה, דת וסולידריות חברתית.

גרפיטי וציורי קיר משמשים אף הם כלי למחאה פלסטינית. סמלים מהתרבות הגבוהה והתרבות העממית מתנוססים על קירות במרחב הציבורי הפלסטיני ומעמתים את העוברים ושבים עם מציאות חייהם, וכך מעמיקים את התודעה הפוליטית. מחיקת הגרפיטי ושכתובו מסמלים את המאבק להשגת מונופול על ההגדרה הלגיטימיתת לפעילות תרבותית, לאומית ופוליטית. בעלי ההון הפוליטי והצבאי מבקשים למחוק את הארכיון הוויזואלי המתעד את זכרונותיהן ועדויותיהן של קבוצות פריפריאליות, שהודרו מההיסטוריה הרשמית.

באינתיפאדה הראשונה, למשל, השתמשו הפלגים הפוליטיים בגרפיטי לסימון אופיה הקולקטיבי והמתמשך של ההתנגדות הפלסטינית לכיבוש הישראלי. המשפט "פתח עברה פה" סימל את  החתירה המתמדת של התנועה ליצור שינוי ביחסי הכוח.

באוקטובר 2000 הוכרז רחוב א-שוהדאא בחברון כאזור צבאי סגור, החליף בעלות וזהות והפך לרחוב "דוד המלך". הפלסטינים ניסו לשוב אליו פיזית בצעדת מחאה וסמלית באמצעות שם חדש – "רחוב האפרטהייד", שנלקח משדה המשפט הבינלאומי, בהשוואה לשם הישראלי שנלקח מהשדה הלאומי היהודי.

בשנת 2007 יזם פארס עאשורי, אקטיביסט פלסטיני, מיזם שנועד לסדוק את חומת ההפרדה הישראלית ולהשיב את התקווה. לוחות הבטון האפורים הפכו ללוח כתיבה עבור אלפי אנשים ברחבי העולם ששלחו הודעות סולידריות ותמיכה באקטיביזם הפלסטיני למען זכויות אדם וחירות.

היו גם רבים אחרים שהתקשו לדבר על תקווה. ביניהם היה מוהנד יונס, רוקח מובטל, שרצה להיות סופר ולצאת לחו"ל אך בקשתו סורבה על ידי ישראל והוא התאבד. עלאא אל-באבא, אומן צעיר אחר, ממחנה הפליטים אל-אמערי שליד ראמאללה, תיעד את התלישות והניכור של תושבי מחנות הפליטים שנעקרו מערי החוף ומהים, מקור פרנסתם, ומשולים היום לדגים מתים.

מאמרים נוספים