המזרח התיכון ומעבר לו

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
כפר לחוף האי סומטרה, 2005 (Philip A. McDaniel, U.S. Navy)
10.10.2016

אסון הטבע שמחק את הסכסוך

הסכסוך המתמשך והאכזרי בין הממשל המרכזי בג'קרטה לבין המחוז המוסלמי אצ'ה תם באחת ברעידת האדמה האיומה שפקדה את אינדונזיה בדצמבר 2004. האם הישראלים והפלסטינים ממתינים לאסון טבע מחריד שיביאם אל מסקנה דומה, או שילמדו מנסיונם של אחרים?

מחוז אַצֶ׳ה, השוכן בחלק הצפוני ביותר של האי סומטרה, אינדונזיה, הוא בעל היסטוריה עשירה ומורכבת הכוללת קבלה מוקדמת של האסלאם (סוף המאה ה-13), הקמת ממלכה עתירת כוח ששלטה על אזורים נרחבים והיתה גם מרכז דתי חשוב במאות ה-17 וה-18, מאבק דמים שנמשך עשרות שנים בשלטון ההולנדי, מאבק להחלת שלטון מוסלמי-הלכתי, ומאבק מזויין בממשל המרכזי בג׳קרטה, בדרישה למתן עצמאות או לפחות אוטונומיה לאיזור במסגרת המדינה האינדונזית. 

בסוף דצמבר 2004 החל מאבק נוסף, שונה מאוד, באצ׳ה. רעידת אדמה בעוצמה של 9.3 בסולם ריכטר טלטלה את הבירה, בַּנְדַה אצ׳ה, ואיזורים נוספים לאורך החוף. בעוד אנשי העיר המומים ועסוקים בהצלת הנפגעים וחילוצם שטף גל צונאמי עצום את החוף. שלושה גלים כאלו הכו באזורים שונים של אצ׳ה (כמו גם באזורים רבים אחרים לחופי האוקינוס ההודי) וגרמו לאבדות בלתי נתפסות בנפש וברכוש. מניין ההרוגים הרשמי עומד על כ-170 אלף איש. עשרות אלפים הוכרזו כנעדרים, כ-40 אחוז מהאוכלוסיה איבדו את מקור פרנסתם, 600 אלף איש איבדו את בתיהם, כפרים שלמים ואזורים נרחבים מהעיר נמחו מעל האדמה. וכל זאת עוד לפני שלוקחים בחשבון את עוצמת הכאב, הצער והאבל שאין להם שיעור.

אינני רוצה לטעון כאן ש״מעז יצא מתוק,״ למרות שיש רבים המבינים כך את הסיטואציה ממרחק שתים עשרה השנים שחלפו. הקהילה הבין-לאומית התגייסה באורח חסר תקדים ותרמה כספים, סיוע רפואי וידע מתחומים רבים ומגוונים כדי לבנות את אצ׳ה מתוך ההריסות. הכסף שזרם לאצ׳ה אפשר את פתיחתם של מרכזי סיוע, הכשרת מורים ואקדמאים שיחליפו את אלה שנספו, קידום נשים, וחיזוק החברה האזרחית בדרכים שונות. כיום ממלאות את הבירה שכונות שלמות, מסגדים, בתי ספר ומבני ציבור רבים אחרים שנבנו לאחר הצונאמי. המבנים הללו חדישים ועמידים בהרבה מקודמיהם.

בין המבנים החדשים בולט במיוחד מוזיאון הצונאמי שנפתח בשנת 2009. המוזיאון הוא אחד משורת אתרי הנצחה וזכרון בבנדה אצ׳ה, הכוללים גם תחנת כוח צפה שנסחפה מהים אל תוככי העיר, סירת דייגים שגם היא נסחפה ממרחקים ונתקעה על גג בנין, ועוד. הכניסה למוזיאון משחזרת בזעיר אנפין את תחושת אותו בוקר מר ונמהר, כשהמבקר חש במים ורוח המקיפים אותו בצעדיו אל פנים הבניין. מהכניסה ממשיכים לחלל אפלולי שעל קירותיו חרוטים שמות המתים ובתקרתו קבוע חלון קטן שדרכו חודרות קרני השמש ועליו הכתובת ״אללה״.

החלל הפנימי של מוזיאון הצונאמי באצ'ה, אינדונזיה (צילום: רונית ריצ'י)

 

תערוכות שונות במוזיאון מציגות את התהליכים הגאולוגיים שהובילו לצונאמי, את סיפורי הקורבנות והניצולים ואת מאמצי השיקום. המוזיאון והאתרים הנוספים מהווים מוקד עליה לרגל במסגרת ״תיירות הצונאמי,״ וכן מקומות בהם תושבי העיר יכולים למצוא נחמה ולהבטיח שהצונאמי לא יישכח. ניכר שהושקעה מחשבה רבה בנסיון למצוא איזון בין הצד הכלכלי והתיירותי של מפעל ההנצחה לצד האישי והאמוציונלי, המכבד את הקורבנות ואת הקרובים אליהם ומתרחק ממסחור האסון, אם כי ברור שאין לכך פתרון פשוט. 

אחת התוצאות הדרמטיות ביותר, אם לא הדרמטית מכולן, של הצונאמי, הייתה סיום הקונפליקט האכזרי בין ממשלת אינדונזיה לתנועת אצ'ה החופשית, שנמשך בין השנים 1976—2005. מיד לאחר אסון הטבע, ובעזרת ממשלת פינלנד, הצליחו סוף סוף נציגי ממשלת אינדונזיה ונציגי התנועה, שעד אז נחשבה לארגון טרור, להגיע להסכם שלום (באחד מסעיפיו נקבע כי באצ׳ה יוחל חוק השריעה). כל הצדדים הבינו שלנוכח ממדי החורבן אין אפשרות להמשיך במלחמה ויש לאחד כוחות להצלת אצ׳ה ואנשיה מסבל בל יתואר. 

פיוס שרק תמול-שלשום נראה בלתי מושג הפך לעובדה מוגמרת. עם כל המכשולים שבדרך, והקשיים שעוד נכונו, אצ׳ה היא כיום חלק אינטגראלי מאינדונזיה, ותושביה יכולים להפנות את מרצם לאתגרים חברתיים וכלכליים שהוזנחו בשנות המאבק. זהו ההישג ההיסטורי והמשמעותי ביותר באינדונזיה לאחר הצונאמי.

האם גם באזורנו המסוכסך, היושב על השבר הסורי-אפריקאי ומועד לרעידות אדמה אלימות, יבוא יום ובו כוחות הטבע יזרעו הרס שיגמד באחת עשרות שנים של מלחמות, חשדנות ואיבה? יום שבו הסבל וגם ההתגייסות האנושית יוכיחו שרב המשותף על המפריד? או שמא, מי יודע, נדע ללמוד מנסיונם המר של אחרים, להקדים תרופה למכה, ולהתכונן ביחד עם שכנינו לרגע שבו כוחות אדירים מכולנו יעמידו במבחן את הישגיו ורוחו של האדם?


פרופ' רונית ריצ'י חוקרת ומלמדת על אינדונזיה ומסורות אסלאמיות בדרום-מזרח אסיה באוניברסיטה העברית בירושלים

מאמרים נוספים