מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
מסגד טאיזי ביינצ'ואן (Fanghong, CC BY-SA 3.0)
24.06.2016

אסלאם במדינה אתאיסטית: הדיסנילנד המוסלמי בסין

מה עומד מאחורי תכנית של הממשלה הסינית להקים מעין דיסנילנד מוסלמי ולמשוך אליו תיירות מהמזרח התיכון? וכיצד מתיישב הדבר עם הפיקוח המתהדק של הרשויות הסיניות על המנהגים הדתיים של האוכלוסיות המוסלמיות במדינה?

במאי 2016 הודיעה חברת התעופה הלאומית של דובאי כי תפעיל טיסה סדירה לעיר הסינית יִינְצ'וּאַן. לחברה יש כבר טיסות סדירות לבירה בייג'ינג ולשתי ערי הענק שבמרכז הכלכלה הסינית: שנגחאי וגואנגג'ואו. יינצ'ואן היא משהו אחר לגמרי; בירת המחוז הקטן נינגשיה בצפון מערב סין היא המרכז האורבני ה-71 בגודלו במדינה, שולית מבחינה כלכלית ומרוחקת מאד מהמרכזים החשובים. לפי דיווחים בתקשורת הסינית, חברות התעופה של ירדן ומלזיה חתמו גם הן על הסכמים להפעלת טיסות בין-לאומיות ליינצ'ואן.

מסתבר כי האטרקציה הגדולה בעיר, לדעת שלטונות סין, היא אוכלוסייתה המוסלמית. מחוז נינגשיה נחשב ל"מחוז האוטונומי של מיעוט החוויי המוסלמי", אחד מחמישה "אזורים אוטונומיים" של מיעוטים גדולים בסין, ובהם טיבט. האוטונומיה הינה בשם בלבד כמובן וקובעי המדיניות באזורים האלה הם כמעט תמיד סינים בני חאן, קבוצת הרוב. אולם המיעוט המוסלמי בנינגשיה הוא משמעותי – כ-34% מהאוכלוסייה.

בסין כולה חיים כ-22 מיליון מוסלמים, בערך 1.6% מהאוכלוסיה. רובם משתייכים לאחת משתי קבוצות – אויגורים (9 מיליון) או חוויי (יותר מ-10 מיליון). האויגורים הם מיעוט דובר שפה קרובה לטורקית היושב במחוז שינג'יאינג (עוד "אזור אוטונומי") על גבול פקיסטאן וקזחסטאן, ורבים מבניו נמצאים בקונפליקט עם האימפריה שכבשה אותם. החוויי, לעומת זאת, הם קהילות מוסלמיות הפזורות בכל רחבי סין, דוברות דיאלקטים של סינית, והמאפיין המשותף היחיד שלהן, והיחיד שמפריד אותן מסינים אחרים, הוא הדת.

לחוויי יש היסטוריה ארוכה של מרידות כנגד השלטון הסיני, עוד בתקופת הקיסרות ולאורך המחצית הראשונה של המאה ה-20. בנינגשיה ובמחוז השכן, גאנסו, ההתקוממות המוסלמית האחרונה הוכנעה סופית רק ב-1958, כמעט עשור אחרי שהמפלגה הקומוניסטית תפסה את השלטון בסין. בתקופת מהפכת התרבות (1966-1976) היו התקפות קשות על מוסדות דת מוסלמיים (כמו על דתות אחרות): מסגדים נהרסו ונשרפו, נשים אולצו להסיר רעלות ואנשי דת אולצו לאכול חזיר ונשלחו לעבודות כפיים משפילות.

אבל כיום אין לכל זה זכר בנינגשיה. בעוד שבשינג'יאנג (האזור האוטונומי האויגורי) יש הגבלות הולכות ומחמירות על חופש הדת של מוסלמיות ומוסלמים, למשל איסור לצום ברמדאן, הממשלה מחשיבה את הקהילות המוסלמיות הסיניות, ובכלל זאת בנינגשיה, כגשר אפשרי אל העולם המוסלמי והערבי. לימודי הערבית בסין בכלל, ובנינגשיה בפרט, עדים לפריחה עצומה. רבים מאד מהלומדים הם בני ובנות חווי שהחלו לראות בשפה שהם מכירים מהתפילות גם הזדמנות עסקית, ומשתלבים בסחר בין האזורים. החוקר בן סימפנדורפר, שביקר ב-2008 בייוו, השוק הסיטונאי הגדול בעולם במזרח סין, סיפר שקניינים מהמזרח התיכון דומיננטיים שם מאד (העיריה אפילו הקימה מסגד על חשבונה כדי להפוך את המקום למסביר פנים עבורם) ושסינים דוברי ערבית, בעיקר חוויי, משמשים כמתרגמים ומקימים עסקי תיווך למיניהם.

ממשלת נינגשיה, עדיין מחוז נידח ועני, מנסה כנראה לרכוב על הגל הזה. בשנה שעברה התקיימה ביינצ'ואן, בירת המחוז, תערוכת ה"אקספו של סין ומדינות ערב" בגיבוי המימשל המרכזי בבייג'ינג, בניסיון להעלות את הפרופיל של העיר ולהפוך אותה ליעד לתיירות ועסקים ערביים. התערוכה הציגה טכנולוגיות חדשניות ופתרונות ירוקים לניהול עירוני, אבל בינתיים אחת מתעשיות הייצוא העיקריות של נינגשיה היא דווקא מזון חלאל, וגם היא נתקלת בקשיים. לרגל האקספו,

קברניטי העיר פתחו, בהשקעה של מיליונים, פארק נושא שמוקדש לתרבות המוסלמית ולתרבות החוויי ומוצג בפרסומים כ"גשר תרבותי בין סין למדינות ערב". בפארק מוצגים העתקים של הטאג' מהאל בהודו ושל המסגד הכחול באיסנטבול, אבל קייל חדד-פונדה, חוקר יחסי המזרח התיכון וסין שביקר לפני מספר חודשים בעיר, מספר על אתר תיירות נטוש ברובו, שמבקריו המעטים הם סינים. בסך הכל, יינצ'ואן תוציא יותר מ-3 מיליארד דולר על פרויקטים שאמורים למתג אותה כ"עיר מוסלמית עולמית".

בו בזמן, ההגבלות ההולכות וגוברות על חירות אישית שמוביל שי ג'ינפינג, הנשיא הנוכחי והאיש החזק של סין, מגיעות גם לקהילות החוויי. במחוז השכן לנינגשיה, גאנסו, שבו מתגוררים יותר ממיליון מוסלמים, הודיעה הממשלה המקומית כי תאכוף ביתר שאת איסור על נוהגים דתיים בבתי ספר. זאת בתגובה לסרטון (ישן, שהפך לויראלי רק עתה) ובו נראית ילדה בת חמש בכיסוי ראש מצטטת פסוקי קוראן בכיתה. הרשתות החברתיות בסין שיקפו זעם ציבורי רב על המחזה, שכלל ביטויים איסלמופוביים רבים. הנשיא, שהזהיר לפני שנה שפקידי השלטון צריכים להישמר מחדירה של "קיצוניות" בצורת דתות זרות, מהדק בהדרגה את הפיקוח על מוסדות דת, מצמצם – אמנם בזהירות – את הפתיחות היחסית של העשורים האחרונים, וחוזר לאידיאולוגיה המאואיסטית הרואה בכל הדתות אויבות של המהפכה.

לא ברור איך המגמה הזו תשפיע על התכניות של יינצ'ואן ונינגשיה. יתכן מאד שהפארק הנוצץ ושדה התעופה הבין-לאומי הענק שנבנים שם יישארו כפילים לבנים נטושים, כמו פרויקטים רבים אחרים שמפוזרים ברחבי סין. כמו עם מיעוטים אחרים בסין, שהרשויות מעודדות אותם לשמר את תרבותם לצרכי משיכת תיירות אבל לא להפגין שוני של ממש, נראה שהממשלה רוצה להציג לראווה את "המוסלמים הטובים" (בניגוד ל"מוסלמים הרעים", האויגורים), בזמן שהיא מפקחת באופן הדוק על מנהגיהם הדתיים: אסלאם בחסות המדינה האתאיסטית. ספק עד כמה גישה כזו באמת תעזור להתקרבות בין סין לבין מדינות מוסלמיות.

מאמרים נוספים