המזרח התיכון ומעבר לו

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
22.05.2017

ארצות הברית והסכסוך: הקפאת מצב

נבחרי הציבור של הימין הונו את תומכיהם, והם ממשיכים לעשות זאת. משיחם, הנשיא דונלד טראמפ, לא ישנה את העובדה שבחינת כל ממשל אמריקאי מפת גבולות 1967 הייתה ונותרה הבסיס לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני

בסוף השבוע שעבר התרעמו ראשי מפלגת הבית היהודי, נפתלי בנט ואיילת שקד, על הצגתה של מפת ישראל ללא שטחי רמת הגולן והגדה המערבית בסרטון של הבית הלבן. זו תגובה צפויה בימין, והיא חלק מהתחרות הפוליטית על מצביעים. הבעיה אינה נעוצה בעמדותיהם הטריטוריאליות הקשוחות לכאורה אלא בהונאה העצמית. רוב הפוליטיקאים בישראל ממרכז המפה הפוליטית וימינה מסתירים מציבור בוחריהם, אם לא מעצמם, את המעמד החוקי של השטחים שכבשה ישראל בשנת 1967 ואת העמדות המוצהרות של הממשלים השונים בארצות הברית, לרבות הפרו-ישראליים ביותר, בעניין זה.

הצלחתו הפוליטית הגדולה ביותר של הליכוד מאז חתם מנחם בגין על הסכמי קמפ-דייויד הייתה טשטוש העובדה כי ישראל התחייבה בהם בפועל שלא לספח את הגדה המערבית או חלקים ממנה, והכירה להלכה ולמעשה בזכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית. הסכמי אוסלו, המהווים סדין אדום בימין, הם השלמה להסכמי קמפ דייויד. אמנם הקו הירוק אינו נחשב לגבול בינלאומי, ומבחינת ארצות הברית, לפחות עד מתווה קלינטון, אפשר היה להכריז על עצמאות פלסטין בשטח קטן יותר מכל הגדה המערבית. עם זאת, ארצות הברית מעולם לא הכירה בגדה המערבית כשטח שנמצא בריבונות ישראל.

נציגי ציבור ישראליים המייחסים לאמריקאים בורות ואי-הבנה בנוגע לירושלים פוסלים במומם שלהם. כבר בהחלטת החלוקה אימצה ארצות הברית את העמדה כי האגן הקדוש המורחב (ירושלים ובית לחם) יהיה בריבונות בינלאומית אלא אם יושג הסכם שלום שבו ייקבע אחרת. ארצות הברית מעולם לא חזרה בה מעמדה זו, והבית הלבן דוחה אחת לשנתיים את יישומן של החלטות הקונגרס על הכרה בירושלים כבירת ישראל והעברת השגרירות האמריקאית לשם.

הבהרת ממשלו של טראמפ כי לא קיימת אופציה אחרת מלבד פתרון שתי המדינות אינה נובעת רק מהזדקקותו להידוק הקשרים עם מדינות ערב הסוניות, שניזוקו קשות מאז תחילת האביב הערבי. הוא ממשיך את מדיניות קודמיו, לרבות אלה הרפובליקנים, בנוגע לפתרון הקבע הרצוי בין ישראל והפלסטינים. יתרה מזאת, לממשלים רפובליקניים יש היסטוריה מוכחת בהפעלת לחץ אפקטיבי על ישראל יותר מאשר ממשלים דמוקרטיים.

ישראל אמנם קיבלה מג'ורג' בוש הבן לגיטימציה לגושי ההתנחלויות, וטראמפ מרעיף עליה חיזוקים רטוריים, אולם מי שגרר אותה לשולחן המו״מ היו תמיד מזכירי מדינה ונשיאים רפובליקניים. ערב בחירות 2003 הבטיח אריאל שרון כי ״דין נצרים כדין תל-אביב״, אך שנתיים לאחר מכן נאלץ לסגת מרצועת עזה ולסכן את יוקרתו הפוליטית רק כדי להשהות (ולא לבטל) את יישום תכנית מפת הדרכים.

הציפיה כי הרטוריקה הנפוחה של טראמפ תיושם כמדיניות סדורה לתועלת הימין היא ילדותית, אולם חוסר ההבנה העמוק של התרבות המוסדית האמריקאית חמור יותר. תמיכתה של מחלקת המדינה  מסויגת יותר ביחס לישראל מהבית הלבן באופן מסורתי. בקרב מצביעי המפלגה הרפובליקנית ישנן קבוצות בוחרים שאינם פרו-ישראלים, ובין ממשלים שונים, אפילו בין זה של אובמה וזה של טראמפ, שוררים לעתים קרובות דפוסים ונורמות דומות של קבלת החלטות וביצוען. נציגי הציבור של הימין בישראל מעלימים את כל העובדות הללו. סביר להניח שהתנהלותו האישית של טראמפ תתורגם, בסופו של דבר, למדיניות רפובליקנית מסורתית במזרח התיכון, גם אם היא תפריע ליישומה.

בעבר שיבחו מצביעי ימין פרגמטיים את ראש הממשלה נתניהו על הקפאת המצב המדיני, בהעדר אפשרות כביכול להגיע להסדר קבע. הם אלה שצריכים להבין טוב מכולם שמבחינת הממשל האמריקאי מפת גבולות 1967 היא הקפאת מצב אחת ארוכה מאז אותה מלחמה. העמדת מסך עשן בפני מצביעי הימין, ונאומים פומפוזיים על שלמות, קדושה, נצחיות ועוצמה ישיגו כותרות בתקשורת הישראלית, אך את המפה הם לא ישנו.

מאמרים נוספים