מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
05.10.2011

אשליית יזמת ז'נבה: תגובה לשאול אריאלי

יוזמת ז'נבה היא פתרון מצויין ולא מעשי, משום שאין לה תמיכה פוליטית מספקת. רק גורם שלישי כגון ועדת מומחים בינלאומית יקדם את תהליך השלום, ומוטב לישראל ליזום ועדת חקירה שכזו מאשר להיגרר אחר היוזמה הפלסטינית.

יוזמת ז'נבה, ששאול אריאלי נמנה עם מוביליה ומייצגיה, יכולה להיות פתרון תיאורטי מצויין, אך אין לה כיום ערך מעשי משום שלא נראה שיימצאו הכוחות הפוליטיים ליישמה. יתר על כן, דבקות ביוזמה בשעה זו יוצרת אצל ישראלים מתונים אשליה שיש תקווה להשגת הסכם במו"מ ישיר. אשליה זו מובילה לשיתוק המתונים, בשעה שבין הצדדים  הרשמיים מתקיימים מגעים מדיניים עקרים רק כדי להרוויח נקודות ולהאשים את הצד השני בהכשלת השיחות. אנו משלמים ועוד נמשיך לשלם בעתיד מחיר כבד על בזבוז הזמן הזה.
היוזמה נולדה בשנים 2003-2002 כנסיון נואש להוכיח שמתווה אוסלו ניתן ליישום למרות שהציבור הישראלי הפנה לו עורף. אלא שרוב הציבור בישראל לא השתכנע. הבה נזכור כי תהליך אוסלו דעך משלוש סיבות הקשורות זו בזו: הראשונה, פעולות הטרור מצד ארגוני הסירוב הפלסטיניים ופעולות והתבטאויות משני הצדדים שהובילו לאבדן אמון הדדי; השנייה, רצח יצחק רבין, מנהיג "דוגרי" אמיתי ששידר אמינות וביטחון ולא נמצא לו עדיין תחליף; השלישית, הציבור הישראלי זז ימינה, בעיקר בגלל חוסר אמון בצד הפלסטיני. אם נוסיף לכך את הנזק שאהוד ברק גרם לאבדן שארית האמון של ישראלים בפלסטינים ביולי 2000, ואת המשך הטרור מלבנון ומעזה, נבין מדוע רוב הציבור בישראל איננו מוכן עוד לשלם את מחיר הפשרה הטריטוריאלית הכרוכה בטראומה של מאבק-אחים (שחלקו יהיה אלים) ופינוי עשרות אלפי מתיישבים מבתיהם.

אם נוסיף על כך את השאלות הנעלמות: כמה תומכים יש לאבו מאזן? מי יבוא במקומו? מה גורל הפילוג הפנים-פלסטיני? האם החמאס יצליח להכשילו? מה יהיה אם תימשכנה פעולות טרור? האם תהיה לאבו מאזן היכולת לקיים הסכם פשרה? – כל אלה שאלות שאינן תורמות ליצירת אמון בתהליך המדיני. לכן הסקרים שאריאלי מתייחס אליהם, המעידים על תמיכה בפרמטרים של יוזמת ז'נבה, אינם רלוונטיים: תמיכה בפרמטרים איננה תמיכה ברעיון ובתפיסה המדינית. תמיכה בפרמטרים גם איננה יכולה להיתרגם לכוח פוליטי, בגלל בעיית חוסר האמון של ישראלים בפלסטינים ובהסכם עמם.

לטעון שהפער בין שני הצדדים הוא מזערי זו טעות והטעייה. ככל שהוא מזערי באחוזים או בדונמים, הוא עדיין כרוך בפינוי אריאל, אפרת, ויישובים נוספים בינוניים וקטנים על עשרות אלפי תושביהם. פעולת פינוי על השלכותיה הפנים-קהילתיות, בצל חוסר האמון של ישראלים בצד הפלסטיני, היא מחיר שרוב הציבור הישראלי איננו מוכן לשלם מתוך בחירה. הציבור בישראל יוכל לקבל קביעת גבול והעברת אוכלוסין רק אם היא תהיה תוצאה של החלטה בינלאומית שהצדדים שיתפו פעולה  עמה כתוצאה מלחץ של המעצמות.

ישראלים מתונים קיוו בינם לבין עצמם שברק אובמה יפעיל מנופי לחץ על ישראל להגמיש את עמדתה, אך זה לא קרה, מסיבות שקצרה היריעה מלדון בהן. לפיכך, אין מנוס מן המסקנה הבאה: סכסוך שהצדדים אינם מסוגלים לסיימו לבדם או באמצעות גורם מתווך, בין אם מדובר בסכסוך מסחרי, משפחתי או טריטוריאלי, ניתן לפתרו רק באמצעים אוטוקרטיים משפטיים או סמי-משפטיים כמו בוררות. ועדת מומחים בינלאומית שתִלְמד את הגורמים הגיאוגרפיים, הדמוגרפיים, הבטחוניים, הכלכליים והפוליטיים ותציע פתרון המבוסס על שיקולים מקצועיים ככל האפשר, היא סוג של בוררות. הצדדים יכולים להסכים להליך הזה או להסתכן בכך שייכפה עליהם.

אני מודע לכך שהציבור בישראל ספקן ביותר לגבי המערכת הבינלאומית, ובמיוחד העצרת הכללית של האו"ם שיש בה רוב כמעט-אוטומטי נגדה. לכן, מול הפניה של הפלסטינים לאו"ם צריך להעמיד פניה נגדית שתהפוך את החלטת העצרת הכללית לפרוצדורלית בלבד, ותתן את כח ההחלטה לגוף מאוזן ומקצועי שאני מציע: ועדת מומחים בינלאומית ובלתי-תלויה. הוועדה כמובן תצטרך לשמוע את כל העמדות ולבסס את המלצותיה על מסד מקצועי מהימן. אפשר לפתח מנגנון שיבטיח מינוי מומחים לוועדה בהרכב מאוזן ששני הצדדים יסכימו לו. אפשר גם לחשוב על פתרון לשאלה מה לעשות כאשר הצדדים לא יצליחו להסכים על מומחה כזה או אחר או על ההרכב כולו.

מנדט ועדת החקירה יהיה להציע מתווה גבול המבוסס על קווי 1967 עם תיקוני גבול הדדיים, המביאים בחשבון שיקולים גיאוגרפיים ודמוגרפיים, הצעה להסדרת סוגיות הביטחון, ירושלים והגבולות. היתרון של פסק בוררות (וגם חיסרון לצד הרואה עצמו נפגע ממנו) הוא שההחלטה היא סופית ואיננה ניתנת לערעור. יתרון נוסף של מהלך כזה הוא שהקהילה הבינלאומית ובמיוחד המעצמות יתנו ערבויות להבטחת יישום ההחלטה.

אריאלי כותב שהאו"ם נחל הצלחה בכפיית החלטותיו רק שעה שהיה שיתוף פעולה בין המעצמות המרכזיות. שיתוף פעולה כזה קיים במסגרת הרביעייה הבינלאומית, והוא הופעל בהצלחה יחסית בתהליך התפרקותה של יוגוסלביה. משייכשל הקוורטט בהבאת הצדדים למשא ומתן ישיר, או כאשר ייכשל בתיווך להשגת פשרה בין הצדדים, לא יהיה מנוס מהבאת הסכסוך לבוררות. ישנה גם אפשרות אחרת – הקוורטט יכול לאיים בהבאת הסכסוך לבוררות אם הצדדים לא יגיעו לפשרה. זה יכול להיות מנוף לחץ שיסייע להגמשת עמדות בשני הצדדים.

מוטב לישראל ולארה"ב ליזום את הקמתה של ועדת חקירה בינלאומית מאשר להיגרר אחר היוזמה הפלסטינית הנוכחית ולהסתכן בתוצאות שליליות.

מאמרים נוספים