מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
17.01.2014

אתם לא מרגישים מוזר?

כאשר היחס לקרקע הוא כזה המכבד אותה, המאפשר לדבר אליה, אפשר להתיישב בה מבלי להכריז על כך, ומבלי לראות בהתיישבות רק ייצוג של סדר יום אחר. מבחינת היחס למרחב ולקרקע, המשפחה הערבית חזקה יותר, צמודה יותר, מלוכדת ושרידה יותר מהמשפחה היהודית. אם לא נתעורר מהחלום, זמננו יעבור.

תתעורר, אמר לי פיקסמן. זמנך עבר.

השבוע נסגור את המעגל שהחל בכבישים המטפסים לצפת מכיוון כביש 90 והמשיך בגישת התכנון היעיל וחלוקת העבודה ביחס למיצוי המרחב. נתמקד בהשלכות של הגישות הללו על המושגים "משפחה" ו"לאום".

העימות של היהודים מול הערבים במרחב הוא עימות על מקום, על שלל משמעויותיו של המונח הטעון הזה. יש בעימות הזה מן הדתי והאמוני, ויש בו סכסוך על אדמה. הביטוי המיידי ביותר שלו הוא תכניות המתאר המאושרות של בנייה יהודית מול ההתפשטות הנרחבת של הבניה הערבית.

העימות הזה החל כהתארגנות יהודית של לאום מול התארגנות מסודרת פחות, מערבית פחות, יעילה פחות, של ציבור ערבי, המאורגן במשפחות גדולות, שבטים או כפרים. חלק מכוחו של הלאום נעוץ בהיותו "מדומיין", כפי שקרא לו בנדיקט אנדרסון. זה לא הופך אותו לפחות אמתי, כמובן, אבל הוא אמתי באופן שונה. תהליך התיקוף של שתי האמיתות הללו יונק משורשים אחרים.

לא פעם נשמעת הטענה על היהודים כצלבנים, בני חלוף  במרחב. כאלה המגיעים, כובשים, בונים אולי (בעיקר לגובה, באופן שמתעלם מתוואי המרחב כמעט בהגדרה) אך נעדרי התייחסות אל המקום. לכן, יאמרו המבקרים, אין ליהודים כח עמידה במרחב והם צפויים להיעלם ממנו. הערבים אולי הפסידו במלחמת העצמאות ובמערכות שאחריה והלאום שלהם הוא ישות נזילה, אך הם דבקו ב"צומוד", בקשר אל האדמה. לא יעילים, מערביים פחות, אבל מתפשטים על פני המרחב.

המאבק על המרחב הוא גם מאבק על הדרך לעצב אותו. כשהיעילות האבסולוטית חשובה יותר מתוואי השטח, כשפונקציה קודמת למציאות, הלאום עולה כפורח. ובכל זאת, עם פריחתו הוא משיל את שכבות המגן של המשפחה, הכפר, השבט. בעצם, הוא משיל גם את האדם כישות מוחשית בעלת קיום פיזי מרחבי. הלאום מבקש מאתנו שנרגיש אליו קשר אורגני, שהנפש תהמה ונחוש כמשפחה אחת גדולה. אבל כשהמשפחה היא כל כך גדולה, מה המשמעות שלה כמשפחה? בדרך מאבדים הן את הלאום הן את המשפחה.

כשהכל יעיל כל כך, כשניתן לנוע ממקום למקום מבלי להיות במקום בכלל, קשה להתיישב במקום. התנועה הופכת לעיקר וההתיישבות במקום ליקרה מאוד. משפחה ששלושה מהדורות שלה גרים בסמיכות האחד לשני היא תופעה יחסית נדירה בקרב האוכלוסייה היהודית, בערים בוודאי. לרוב הדור הצעיר אין יכולת כלכלית לקנות כיום דירה בסמוך להוריו. הוא גר רחוק יותר ומבקר בסופי שבוע. הוא נדרש לשם כך לנסוע, לנוע בעורקי התחבורה המהירים שמטפחים אשליה לפיה הוא בכלל אינו נוסע, אלא פשוט עובר ממקום אחד למקום אחר. כל מי שחי בישראל של הכבישים יודע עד כמה מופרכת האשליה הזו, וכמה זמן אנחנו מבלים על הכביש מדי יום.

כאשר זו היא המציאות אין פלא שגם אפשרויות התנועה אל מחוץ לגבולות המדינה קורצות. הרי התנועה היא העיקר וההתיישבות יקרה מדי. אז ממשיכים לנוע עד שמוצאים אפשרות להתיישבות סבירה יחסית.

למעשה, אנחנו כאן אורחים לרגע. אפילו לא מביטים סביב. אנחנו מתעלמים או מפחדים מהמרחב, משטיחים אותו לרצוננו או בונים לגובה, משתדלים לעבור מנקודה לנקודה בלי לשים לב שאנו נעים. אנחנו הופכים את העקוב למישור. במקור, זה אמור להתרחש עם בוא הנחמה האלוהית. אם כל יום הוא יום הדין או הרחמים, מה כבר נשאר מן היומיום?

כאשר היחס לקרקע הוא כזה המכבד אותה, המאפשר לדבר אליה, אז אפשר להתיישב בה מבלי להכריז על כך, מבלי לראות בהתיישבות רק ייצוג של סדר יום אחר. כאשר ההתיישבות בקרקע זולה יותר (כי הבנייה זולה יותר, כי אין סטנדרט מחייב, כי הבנייה היא בעיקר עצמאית ובשלבים – רק כשיש כסף להתקדם בעוד שלב, כי הבניה היא על אחריות הבנאי ותשלום דמי ההסדרה לרשות המקומית אינו תופס חצי תקציב), ובצידה אפשרויות התנועה יקרות יותר (ולערבי היום במדינה התנועה קשה יותר מאשר ליהודי), המשפחה חזקה יותר, צמודה יותר, מפקחת יותר אך מלוכדת יותר, מפגרת יותר במונחים מערביים אך אולי יעילה יותר במונחים של שרידות.

נקווה שזמננו לא יעבור, או  שלפחות לא יעירו אותנו מהחלום.

מאמרים נוספים