תרבות וחברה

אודות הכותב

תגיות
ניתוח ופרשנות
10.06.2013

בחזרה מטקסים

המחאה בטורקיה היא חלק מגל גלובלי של התנגדות למגמות גלובליות: העדפת הון על רווחה והפרת ה"חוזה החברתי" בין המדינה לחברה האזרחית. במצרים ובישראל המחאה הסתיימה בקול ענות חלושה, אולם הגל יכול לחולל רצף מצטבר של שינויים
השאלה שנשאלת רבות בזמן האחרון היא האם גל ההפגנות השוטף את תורכיה בשבועות האחרונים הוא סוג של ״אביב תורכי״, או שמא סוג של ״אוקיופיי״, ומכאן -- היכן אפשר למקם את המחאה החברתית בישראל 2011. כל אלה הן תופעות יחודיות לזמן ולמקום, אך בכל זאת דומות מאוד ובהרבה מובנים, גם בסיבותיהן וגם בביטויים השונים שלהן. הנה, במצרים אלה שלושים שנה, ויש האומרים שישים שנה של דיקטטורה צבאית, לצד חוסר יכולתה של מצרים להגיע לצמיחה כלכלית שתדביק את גידול האוכלוסין. בתורכיה מדובר בשורה של חוקים שנועדו להגביל את חופש הפרט -- יש רבים בתורכיה הנוטים לזלזל באיסור מכירת האלכוהול בקמפוסים או באיסור גלולת הבוקר שאחרי, אך שני אלה פוגעים באופן ישיר, גם אם באופן שונה ביותר, בחירותם של גברים ונשים על גופם. בישראל קשורה המחאה החברתית באופן ספציפי בהאמרת מחירים ובתחושת מחנק שמלווה את חוסר יכולתו של המעמד הבינוני להגשים את החלום הבורגני, ובתחושה של הפריפריה החברתית והכלכלית שהיא נדחקת לחלוטין מכל תקווה לשינוי. הרשימה, כמובן, עוד ארוכה.

אבל בין הסיבות ניתן למצוא גם מניעים דומים. הנה, במצרים הביאה הפרטה גואה לריסוק שירותים ציבוריים מצד אחד ולהעמקת העוני, ומצד שני, להתעשרותם של בודדים -- בין אם אלה עשירים מופלגים, שהרוויחו את הונם מתיווך עסקאות הפרטה, ובין אם קבוצות חברתיות, כגון בוגרי מוסדות החינוך האמריקאים במצרים, אשר הצליחו למצוא תעסוקה בחברות בינלאומיות המיוצגות במצרים, בשכר גבוה פי כמה מבוגרי האוניברסיטאות הציבוריות. בתורכיה, מעבר לשינויי חקיקה אסלאמיים, ומעבר להגבלה של חרויות הפרט, מתפרצת המחאה נגד קשרי ההון והשלטון: ארדואן יוזם בניית מרכזי קניות לא פחות מאשר בניית מסגדים - צמד כזה, של מסגד ומרכז קניות מתוכנן בפארק גזי הצמוד לכיכר טקסים, ומתלווה לפרויקטים אחרים שכבר נבנו ומתוכננים להבנות במרכז איסטנבול. איסור מכירת אלכוהול בקמפוסים הביא לפשיטת רגל של בתי עסק בתוך הקמפוסים ומסביבם, ואלה ניקנו על ידי אנשי עסקים המקורבים לשלטון. והנה בישראל, חברת הכנסת סתיו שפיר ביקשה לחשוף את נוכחותם של לוביסטים בדיונים שאמורים להכריע את עתידנו הכלכלי; ״קיצוצים כלכליים כואבים״ פוגעים בראש ובראשונה במעמדות הנמוכים, כאשר בעלי הון מוגנים יחסית מפני עליית המיסים הצפויה.

במילים אחרות, כלכלה קפיטליסטית גלובלית, מדיניות כלכלית גלובלית שמבקשת להחליף את מה שנותר ממדינת הרווחה בשוק חופשי וזרימת הון. זו משנה את סדר העדיפויות של המדינה המודרנית, הרחק מרווחת האזרח וזכויות האזרחיות, לעבר כדאיות כלכלית וחישובי הון. התמוטטות הגוש המזרחי הותירה אחריה חלל אידיאולוגי, ולמעשה החליפה קומוניזם בקפיטליזם מואץ. רוסיה עצמה מפריטה עצמה לדעת.

מפגין בכיכר טקסים (צילום: ליאת קוזמא)
מכנה משותף נוסף נוגע לדרישה לאזרחות מהותית ולמעשה לחוזה חדש, או מחודש, בין האזרחית למדינה. כאשר קניון רווחי אמור להחליף פארק הפתוח לציבור ללא תשלום, למעשה אחד ממרחבי הפנאי היחידים למעמדות נמוכים במרכז איסטנבול, מצהיר השלטון שמחויבויותיו לבעלי הון עולה על מחויבותו לאזרח. כאשר נחתכו קצבאות באופן חד בשנת 2003, ויקי כנפו צעדה לירושלים כדי לדרוש בחזרה את הכבוד האנושי שנגזל ממנה. כאשר מובארכ דיבר על בחירות אבל הכשיר את הקרקע להוריש את הנשיאות לבנו, אזרחים מצרים דרשו שלהצבעה שלהם בבחירות תהיה משמעות. בישראל, השאלה מה כלול ומי כלול בהגדרת האזרחות הזאת נמתחת ומצטמצמת, וראויה לדיון נפרד. שאלת האזרחות נמצאת, עם זאת, במרכזן של התנועות הללו.

גם במופעיהן, גלי ההפגנות הללו חולקים הרבה מהמשותף. בכל המקרים הנדונים כאן בלטו למשל השלטים הכתובים בכתב יד, הססמאות המאולתרות. גם אם נישאו דגלים מפלגתיים (מטאפוריים או ממשיים), נשים וגברים השתתפו בהם כאינדיבידואלים וקשרו בין האישי לבין הפוליטי. הנה בתל אביב, רופאה החזיקה שלט שמפרט את שעות העבודה שלה ואת שכרה, אותו קשרה למאבקם של הרופאים; במצרים, גבר צעיר ביקש ממובארכ לפרוש כבר, כי כלתו הטריה עדיין לא ראתה אותו מאז התחתנו לפני שבועיים; בטקסים, גבר צעיר הצהיר שהוא שותה אלכוהול ובכלל לא מהווה אויב המדינה. קשירת האישי והפוליטי כמובן מתקשר לאג׳נדה פמיניסטית: במצרים זו באה לידי ביטוי בהעלאה לדיון של הטרדות מיניות; בתורכיה -- במחאה נגד התוכנית לאסור הפלות ונגד רצח נשים הגואה; בישראל, מאהל לוינסקי הביא לדיון את שאלת דרות הרחוב ובירושלים, את מצוקתן של אמהות חד הוריות.

מה אנחנו למדים מהמכנים המשותפים הללו? ראשית, שחשוב להבין תופעות אלה בהקשרן הגלובלי. מגמות המשותפות לכלכלה ולפוליטיקה הגלובלית גוררת השלכות דומות במקומות שונים בעולם. למשל, העדפת הון על פני רווחה, ואיתו -- דלדולן של מערכות הבריאות והחינוך הציבוריות. המדינה, במובנים מסוימים, הפרה באופן חד צדדי את החוזה שלה עם האזרח והאזרחית. בתורכיה זהו גם החוזה הכמאליסטי וחזונו החילוני; בישראל, מדינת הרווחה; במצרים -- ההבטחה לדמוקרטיזציה.

שנית, אפשר כך לנסות להבין מדוע גל המחאה הזה דילג עד כה על מדינות כמו מרוקו, שם המלך בחר לחדש את החוזה האזרחי באמצעות חוקה חדשה שהבטיחה בין השאר שיוויון אזרחי לנשים והכרה בזכויותיו של המיעוט הברברי. שוב, ההתפתחויות הללו במרוקו אינן מנותקות מהקשרן הגלובלי.

שלישית, כהיסטוריונית אני מביטה בתקדימים. לאינטרנט יש תפקיד ללא ספק בהפצה ובתיאום של מחאות: גם בכל אחד מהמקומות הללו, וגם באופן שבו מידע ושיטות פעולה עוברים ממקום למקום. בתל אביב ובאיסטנבול נערים לובשים את אותה מסיכה, ואין זה מקרי. אבל לפני האינטרנט הייתה הטלויזיה, ולפניה הרדיו ועוד לפניו העיתון, או אפילו הפמפלט. נתינים עותמאנים דיברו כך על פרלמנטריזם בראשית המאה העשרים, אינטלקטואלים דיברו על זכות ההגדרה העצמית בשנות העשרים ומיליונים יצאו אז לרחובות; הנאצריזם הרעיד לבבות בכל רחבי המזרח התיכון מעל גלי האתר. בכל המקרים הללו, ידע זרם לעיתים על אפן ועל חמתן של ממשלות, והוציא אנשים לרחובות. בכל המקרים הללו, התוצאות השתנו ממקום למקום ומזמן לזמן. כך, שאם ביקשתי קודם לנתח את גל ההפגנות שאנו רואים בהקשרו הגלובלי לצד הקשרו המקומי, עתה אני מבקשת להוסיף את העומק ההיסטורי: אם זה תמונת מובארכ בבגדי המלך פארוק, ובין אם תמונותיהם של מתנגדי משטר שהוצאו להורג בשנות השישים, המעטרות היום את טקסים. אלה, בין השאר, מעניקים להפגנות את ציביונן המקומי.

ולבסוף, ניתן לחשוב לשאול מדוע אנשים עדיין יוצאים להפגין ובעצם האם ההפגנות העצומות שמרעידות את תורכיה יובילו לדיקטטורה מסוג חדש, כמו במצרים, או יסתיימו כמעט בלא כלום כמו בישראל. כבר יש התוהים באיסטנבול האם חבריהם למאבק יזכרו את טקסים כאשר יגיע יומם להצביע. קשה שלא להתפעל מהאנרגיות שמילאו את טקסים וסביבותיה. אנשים צועדים עם דגלים בכל מיני צבעים ועם כל מיני אג׳נדות, אוהדי קבוצות כדורגל יריבות צועדים שכם אל שכם, ססמאות זועמות לצד שירים היתוליים, ובעיקר, המון תקווה. קשה שלא להדבק בה. המחכים לעלות על הרכבת התחתית מוחאים כפיים ליורדים ובחזרה, מחיאות כפיים מרעידות את החלל והססמא -- ״בכל מקום טקסים, בכל מקום התנגדות.״ בהסתכלות על אוקיופיי, על המחאה בישראל ועל מצרים, קשה גם להיות אופטימיים. השאלה האמיתית היא האם בטווח הארוך, מחאה אחר מחאה, יש תקווה לשינוי -- ברמה הגלובלית או במישור המקומי. על כך, היום, אין לי תשובה אלא לחכות.
מאמרים נוספים