מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
23.01.2013

בחירות 2013 - כשלון הדמוגרפיה

השד הדמוגרפי אינו נורא כל כך

מעבר לתמונה המפתיעה והמבלבלת העולה מתוצאות הבחירות האחרונות, יש לתוצאותיהן משמעות גם מבחינת הדרך שבה אנחנו מנתחים ומרכיבים את תמונת המערכת הפוליטית. אחת הבעיות העולות מהן נוגעת לשימוש באיפיונים ובמגמות של האוכלוסייה ככלי ניתוח. הכלי הדמוגרפי הוא לעיתים חלק מן הבעיה הניתוחית, והבחירות הנוכחיות מצביעות על כך שהקטגוריות שאנחנו מקבלים כמובנות מאליהן נמצאות בתהליך פירוק.

כולנו תוצרים של צורת החשיבה המודרנית ואנחנו רגילים לחשוב במונחים דמוגרפיים. הכלי הזה, שראשיתו באירופה של המאה השמונה עשרה כבש מקום של כבוד לא רק בארגז הכלים של החוקר והפוליטיקאי אלא בראיית העולם של כל אחד מאיתנו. אנחנו מחלקים את העולם ואת הציבור הישראלי על פי הדמוגרפיה – שמאל וימין, יהודים וערבים, אשכנזים וספרדים, יוצאי רוסיה ויוצאי אתיופיה, דתיים וחילוניים. יותר מכך, אנחנו מנתחים תהליכים על פי מגמות. גידול בילודה של "הערבים" או "היהודים". התעצמות הרגשות הלאומיים בקרב "יוצאי רוסיה ומזרח אירופה", גידול במספר הילדים ה"חרדיים" בבתי הספר היסודיים וכיוצא בזה.

אנחנו משתמשים בדמוגרפיה באופן כמעט אינסטינקטיבי. גם אני חטאתי בכך לא אחת בניתוחים פוליטיים. אולם הבחירות הנוכחיות מוכיחות שכאשר מגיעים ל"זמן הכסף" בלשון שדרי הספורט, לא רק שהדמוגרפיה איננה כלי ניתוחי יעיל, אלא שהיא גם מטעה ומכשילה, הן במישורים הגלובליים והן במגרש הפוליטי המקומי. מי זוכר היום את הפאניקה העולמית משיעורי הילודה הגבוהים בעולם המוסלמי, כאשר נתוני הילודה החדשים מראים שבאיראן, טורקיה, או פלסטין שיעור הריבוי הטבעי נופל אל מתחת ל-2%? ומי זוכר היום את הניתוחים העדתיים ההיסטריים בישראל של שנות השבעים והשמונים?

הסיבות לך נובעות מכשל מובנה לתוך הדמוגרפיה. היא בנויה על הסקת מסקנות לגבי מה שיקרה בעתיד על בסיס סדרת נתונים שמקורם בעבר. אפשר לזהות שני כשלים מובהקים של הניתוחים הדמוגרפיים המקובלים. לראשון אפשר לקרוא "המגרש המשתנה", ולשני "גמישות הקטגוריות".

בראש ובראשונה כישלונה של הדמוגרפיה נובע מכך שהחלוקות שהיא מציגה הן תלויות סוגיית מפתח. כאשר השאלה המרכזית היא, נניח, יחסי דת ומדינה, לחלוקות הדמוגרפיות לדתיים וחילוניים, מוסלמים ויהודים, מאמינים באבולוציה ומאמינים בבריאה, יש משמעות רבה. וכאשר מדברים על נושאים כלכליים יש חשיבות לחלוקות לפי מעמד, הכנסה, השכלה וכיוצא בזה. אולם לעיתים (ובדרך כלל במקומות שהניתוח באמת חשוב) קורה שהמגרש משתנה, שהבעיה המטרידה את הציבור איננה זו שהחוקרים מניחים. כאשר הסוגיה העומדת במרכזן של הבחירות הופכת משאלה עדתית לשאלה כלכלית-חברתית, כאשר הרוח המפעמת בציבור מעבירה את הדיון לעניין אחר, החלוקות הדמוגרפיות המקובלות הרבה פחות חשובות. אנשים מצביעים לפי מפתח אחר לגמרי והדמוגרפיה הישנה מטעה.

ומעבר לכך, מטבע הדברים כאשר צריך לפלח את הציבור כולו לקבוצות מוגדרות, הקבוצות הללו הופכות למעין קופסה אטומה –  "חרדים", "ערבים", "מעמד הביניים" או "העשירון העליון" – ואנו מפסיקים להבחין שבתוך כל אחת מהקופסאות הללו יש אנשים חושבים המסוגלים גם לשנות את דעתם. דוגמה מובהקת לכך היא קטגוריית "הרוסים". מרגע שנוצרה הקופסה המכילה בתוכה את העולים בעקבות התמוטטות הגוש המזרחי, הוצמדה לכולם תווית לאומנית (וחילונית). אולם גם בתוך הקבוצה הזאת מתחוללים שינויים דרמטיים שהדמוגרפים לא שמים לב אליהם.

בבחירות האחרונות בישראל אפשר להבחין בתהליכים הכוללים את שני הכשלים הדמוגרפיים האלה. ראשית מגרש המשחקים השתנה ושאלות קיומיות וכלכליות הפכו לשאלות חשובות יותר, ושנית הגמישות הפנימית בתוך הקטגוריות הולכת ונגלית. למעשה אנחנו נמצאים רק בתחילתו של תהליך שעשוי להפוך את הקטגוריות הפוליטיות המסורתיות בלתי רלבנטיות, ובכך יש תקווה רבה לעתידה של מדינת ישראל.

מאמרים נוספים