מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
26.10.2012

בחלוף 18 שנה: התסבוכת הישראלית-ירדנית

בחלוף 18 שנה הסכם השלום בין ישראל לבין ירדן איננו תלוי עוד במדינאות בכלל ובהקמת מדינה פלסטינית בפרט. הוא תלוי גם בקצב התפוררותו של החוזה החברתי בין המשטר ההאשמי לבין האוכלוסיה העבר-ירדנית ובתוצאותיו של תהליך זה
היום לפני 18 שנה נחתמו עשרות שנים של יחסים חשאיים בין ישראל לבין ירדן בחוזה שלום רשמי. עבור רוב הישראלים היה זה רגע שמח, אפילו מאושר, שהוכיח כי לישראל יש ידידה אמתית בעולם הערבי, וכי מה שידענו תמיד על השכנה ממזרח ועל בית המלוכה שם היה נכון. עבור ירדנים רבים זה היה רגע קשה וכואב, שסימל את תלותה של ירדן במערב. אמנם, נלוותה לכך תקוותם של אזרחי ירדן לשיפור במצבם הכלכלי, תקווה שהמשטר עודד במטרה לשכך במעט את ההתנגדות הפנימית להסכם. אולם רגשות האשמה והטינה השוררים בין ירדנים לפלסטינים בתוך הממלכה, ובין הגדה המזרחית לגדה המערבית, הטילו את צלליהם על ההסכם ועל יישומו, ובעיקר סיכלו את הפיכתו לשלום בין שני העמים ולא בין הממשלות בלבד.

מאז, בעוד שמדינת ישראל ואזרחיה התייחסו לירדן, בדרך כלל, כמובנת מאליה, בקרב האליטה הירדנית ובוודאי בקרב אזרחי הממלכה, פלסטינים ועבר-ירדנים ("בדואים"), גברה הטינה לישראל. זאת מסיבות מדיניות – התפוגגותו של "פתרון שתי המדינות"; בילטרליות – האכזבה מאשליית "פירות השלום", שהייתה מלכתחילה לא מציאותית בהתחשב בהבדלים בין הכלכלות של שתי המדינות וביחסים הכלכליים בין ישראל לבין השטחים הפלסטיניים; ופנימיות – הנזק הכבד שחולל הניאו-ליברליזם של המלך עבדאללה למערכת יחסי הפטרון-קליינט בין המשטר לבין האוכלוסיה העבר-ירדנית.

במישור המדיני, התרחקותה של המדינה הפלסטינית מהאופק חותרת תחת יסודותיו של הסכם השלום הישראלי-ירדני, שכן ישראל איננה שוקלת דמוקרטיה בין הים לבין הנהר, ולכן כל הפתרונות החלופיים שהיא מוכנה להציע לפלסטינים באים על חשבון ירדן, ישירות ובאופן מיידי או בעקיפין ובעתיד. הייאוש מ"פתרון שתי המדינות" מורגש היטב גם בירדן, והוא מעודד חשיבה חלופית גם שם. חלקה, אמנם, ברוח דבריו של הנסיך חסן לאחרונה על היותה של הגדה המערבית חלק משטחה הריבוני של ירדן (אסכולה רעיונית הראויה לניתוח במאמר נפרד), אולם רובה בא לידי ביטוי בשחיקה קשה ומתמשכת בעמדתה של האליטה והאוכלוסיה העבר-ירדנית ביחס לשלום עם ישראל. הממסדים בישראל ובירדן יכולים להתבשם משיתוף הפעולה הצבאי-בטחוני שמן הסתם מתקיים ביניהם, אולם הוא נח על בולענים מדיניים ופוליטיים ההולכים ומתרחבים משני צדי הנהר.

השפעתו של ההיבט הפנים-ירדני על השחיקה ביחסי השלום עם ישראל נדמית, במבט ראשון, טקטית, אולם השלכותיה האסטרטגיות כבדות אף הן. המתח, החשדנות, חוסר האמון והעקיצות ההדדיות בין המשטר לבין האוכלוסיה העבר-ירדנית הם כביכול עניין פנים-ירדני, אולם הם מסוכנים ליחסי ישראל-ירדן בשני היבטים: ראשית, הם מרחיבים את הפער המוכר בין סדר היום ההאשמי לסדר היום העבר-ירדני, שהיחסים עם ישראל הם אחד ממאפייניו. שנית, הם הופכים את ישראל לשק חבטות במשחק הפנימי בין המשטר לבין האוכלוסיה העבר-ירדנית. המלך עצמו, למשל, האשים לאחרונה את מתנגדי מיזם הגרעין הירדני כי הם "משתפי פעולה" עם ישראל.

פרשת ההתנגדות של שבט עבידאת למינויו של בן השבט לשגריר ירדן בישראל היא דוגמה ליריבות פנים-ירדנית שהסתיימה בהצבת רף חדש בהתנגדות העבר-ירדנית להסכם השלום. שבט עבידאת, אחד הגדולים והחזקים בצפון הממלכה, מעולם לא נחשב לתומך נלהב בהסכם השלום, ואחמד עבידאת, ראש הממשלה וראש המֻחַ'אבַּרַאת לשעבר שהפך לאחד ממנהיגי האופוזיציה העבר-ירדנית למשטר, התנגד מלכתחילה להסכם השלום עם ישראל (ולפרקים שילם על כך מחיר פוליטי כבד). גם התנגדותם של שבטים וחמולות עבר-ירדניות למינוי אדם מקרבן לשגריר בישראל אינה חדשה. אולם במקרה זה, פומביותה של ההתנגדות ועצמתה היו חריגות ובבחינת קריאת תגר שבטית על המלך ועל הסכם השלום.

עם פרסום ההודעה על מינוי השגריר החל מסע לחצים פנים-שבטי להניאו מקבלת התפקיד. משלא נעתר התכנסו נכבדי השבט לקבלת החלטה בעניין. על הדיון ריחפה התחושה הקשה כי הטלת המשימה דווקא על בן השבט נובעת מרצונו של המלך לפגוע בדימויו של אחמד עבידאת, וגילוי הדעת הסופי נוסח בהתאם. תחת הכותרת "גינוי והתנערות מוליד ח'אלד עבידאת שמונה לשגריר אצל האויב הציוני" הצהירו נציגי השבט כי הם "מחוייבים לשחרור פלסטין מהים עד הנהר" וכי הסכם השלום עם ישראל הוא "אות קלון". "מי שמסכים לקבל את התפקיד", חתמו, "מניח את ידו ביד אלה שעשקו את האדמה, הרגו בבני פלסטין וגרשו אותם, וחיללו את קדשי האסלאם – הריהו עבר על כל האיסורים וחצה את כל הקווים האדומים. בכך פגע קשות באומתו ובשבט אשר מתנער ממנו ומשכמותו".

העיתונות הממסדית שתקה, ולפרק זמן קצר עמד המשטר בודד מול האתגר. ברכות זרמו לשבט עבידאת מכל עבר, ופוליטיקאים ואנשי עסקים מבני השבט הבטיחו לוליד כסף ומועמדות מטעם השבט לבחירות הקרובות לפרלמנט אם יסרב למינוי. אולם השגריר המיועד נכנע לבסוף למרותו של השלטון והגיע לרצות את עונשו בישראל, כשהוא מותיר מאחוריו דגלים שחורים ויום אבל שנתי שהוכרז בכפרי שבט עבידאת. המלך יצא כביכול מחוזק, שכן ההגיון המדינתי גבר, לבסוף, על ההגיון השבטי. האופוזיציה לגווניה נהנתה אף היא: האחים המוסלמים, שמלכתחילה גינו בשפה רפה בלבד את מינוי השגריר, תפסו טרמפ על הפרשה והפכו את שבט עבידאת לגיבורי האופוזיציה בשירי הלל ובטקסים. גם השבט עצמו יצא מסופק: הוא הביע את עמדתו העקרונית אך נמנע מהתנגשות מסוכנת ומוקדמת מדי עם המשטר. אולם המפסיד הראשי היה הסכם השלום עם ישראל, שכעת נוספה לו משוכה נוספת. יש להניח כי בעתיד ישאבו שבטים נוספים השראה משבט עבידאת, ואולי אף יעלו את הרף. הם בוודאי לא ירצו להיחשב "בוגדים".

אלא שהמשטר ההאשמי ישלם את המחיר על הפרשה אף הוא. בימים עברו, משמעותה של החלטת התנערות שבטית (אִעְלַאן בַּרַאאַה) הייתה התרת דמו של בן השבט. כיום, ובהקשר הנוכחי, משמעותה היא העמקת היריבויות הפנימיות, המחלוקות והפיצול בתוך השבט. תוצאה זו משרתת את המשטר בטווח הקצר, שכן היא מחזקת את יכולתו להפריד בין מתנגדיו ולמשול בהם, אולם בטווח הארוך משמעותה היא צורך בלתי פוסק לרצות רסיסי שבטים, חמולות ומשפחות, ופגיעה מהותית במשילוּת וביכולת קבלת ההחלטות של המשטר.

בחלוף 18 שנה הסכם השלום בין ישראל לבין ירדן איננו תלוי עוד במדינאות בכלל ובהקמת מדינה פלסטינית בפרט. הוא תלוי גם בקצב התפוררותו של החוזה החברתי בין המשטר ההאשמי לבין האוכלוסיה העבר-ירדנית ובתוצאותיו של תהליך זה.

מאמרים נוספים