מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
19.08.2011

בטחון ישראל בגבול המזרחי

על רקע האירועים הקשים בדרום, וטרם אתייחס לסוגיית ירדן והגדה המערבית (כמובטח במאמר הקודם), ברצוני להתעכב מעט על משמעות התמיכה בהפיכת ירדן למדינה הפלסטינית, כפי שמציע הימין האידיאולוגי בישראל.

הגבול בין ישראל לירדן, ממפרץ אילת בדרום ועד משולש הגבולות בצפון, הוא הגבול הארוך ביותר של ישראל עם שכנותיה: כ-500 ק"מ. מאז קום מדינת ישראל היה זה, בדרך כלל, גם הגבול הבטוח ביותר. לירדן, כמדינה קטנה המוקפת שכנים מאיימים (כולל ישראל), היה אינטרס ממשי לשמור על גבול בטוח בינה לבין ישראל כדי שלא לספק לאחרונה אמתלות לפגוע בה. בעידן של התלהמות פאן-ערבית, מנהיגות ערבית שקולה לא הייתה דבר מובן מאליו; בשנות החמישים מנעה ירדן הסתננויות מהגדה המערבית (שהייתה אז תחת שליטתה) לשטח ישראל, וֻועדת שביתת הנשק הישראלית-ירדנית פעלה עד קיץ 1965, כשהיא מהווה מטריה לקשר ישיר בין המטות של שני הצבאות. בשנות השישים הושגו הסכמות בין ישראל לארה"ב ובין ירדן לארה"ב כי צה"ל ישודרג בתמורה להסכמתה של ישראל לאספקת נשק אמריקאי לצבא הירדני. מאז, וגם לאחר חתימת הסכם השלום בין ישראל לבין ירדן, הפכה הסכמתה של ישראל (והשפעתה בקונגרס) למרכיב מהותי, ולעתים מחייב, בכל הסכם סיוע צבאי אמריקאי לירדן.

שלוש שנים של אבדן שליטה הדרגתי של המשטר ההאשמי על שטח הממלכה, בשנים 1967-1970, סיפקו לישראל רמז לצפוּי בתרחיש של התמוטטות הסדר הקיים בירדן. הצבא הירדני העלים עין, ולעתים אף שיתף פעולה, עם ארגוני הגרילה הפלסטינים במלחמת ההתשה נגד ישראל. ישראל התמודדה עם האתגר מהגבול הירדני בהבלגה לפרקים, בפעולות צבאיות לפרקים ("קרב כראמה" הכושל), ובנסיונות לאתר שותפים בצמרת הירדנית שידכאו עבורה את הטרור הפלסטיני. אולם רק ברגע שהאיום הופנה ישירות נגד הסדר הקיים - יותר מאשר נגד המשטר עצמו - נכנס הצבא הירדני למערכה האלימה והסופית. מאז 1970, למעט תקופות קצרות, היה הגבול הישראלי-ירדני שקט ואף ידע שיתופי פעולה אזרחיים בתחומים שונים, גם טרם החתימה על הסכם השלום. שיתוף הפעולה המדיני והצבאי המאיים בין ירדן לבין עיראק של סדאם חוסין התפוגג כאשר ישראל, בהנהגת יצחק שמיר ובתיאום עם ירדן, גילתה איפוק במהלך מלחמת המפרץ ולא תקפה את עיראק משטח ירדן. עם חתימת הסכם השלום בין ישראל לבין ירדן ב-1994 כוסה החשש מה"חזית המזרחית" בשכבות של יחסי שכנוּת סבירים. כיום, הגבול הבטחוני של ישראל - בשונה מהגבול המדיני - הוא למעשה גבולותיה של ירדן עצמה.

בעתיד הנראה לעין ישראל תמשיך להיות מעצמה צבאית באזור, ובטחונה ויציבותה של ירדן תמשכנה להיות תלויות בבריתות ובשיתופי פעולה עם ידידות באזור ובעולם. אולם ישראל, בוגרת חזבאללה בלבנון וחמאס בשטחים הפלסטיניים, מכירה בכך שחוסר יציבות אצל שכנותיה ישפיע ישירות על חיי אזרחיה ועל רווחתם. הבטחת ה"חזית המזרחית" תלויה בשמירה על האינטרסים של האליטה העבר-ירדנית בממלכה לא פחות, ואולי יותר, משהיא תלויה במערכת היחסים בין ישראל לבין המשטר ההאשמי. האליטה הזו בכלל, והאוכלוסיה שהיא צמחה מקרבה בפרט, נזנחה במשך שנים ארוכות בספרות המקצועית, ודובריה יאמרו שהיא נזנחה אף על ידי המשטר עצמו בעשור האחרון. אוכלוסיית פריפריה זו חיה בעוני, לעתים עוני מרוד, ופרנסתה היא על המגזר הציבורי והממסד הצבאי-בטחוני. התמרמרותה ממצבה מתורגמת לעתים לאיומים, ספק בהלצה ספק ברצינות, כי המדינות שנהנות מהשירותים הביטחוניים שהיא מספקת - בראשן ישראל וסעודיה - זקוקות מדי פעם לתזכורות על הצפוי להן אם יעילותם של חיילי הצבא הירדני באבטחת הגבולות תהיה דומה לזו של אחיהם במצרים ובלבנון.

על הימין האידיאולוגי בישראל לדעת, כי הרבה לפני שירדן תהפוך למדינה הפלסטינית, כהצעתו, הגבול המזרחי הארוך של מדינת ישראל ינוהל בידי אליטה צבאית ובטחונית ירדנית מאויימת וחרדה, שתפעל ככל שביכולתה - במעשה ובמחדל - כדי להגן על האינטרסים שלה. אם הימין אינו חושש מגבול מזרחי פרוץ ומחורר, בעידן שבו גבולותיה של ישראל מצפון ומדרום מאויימים כשם שלא היו מזה עשרות שנים, עלולים הירדנים לומר, בבוא היום - אהלן וסהלן.

מאמרים נוספים