מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
11.10.2013

בין "כתם קל של עננה קטנה" ל"טפיחה קלה בכנף"

קובץ המאמרים "כתם של עננה קטנה – חיילים, צבא וחברה באינתיפאדה" מדבר על כיבוש ועל צבא כשמות עצם מופשטים ומתעלם מהאלימות הישראלית והפלסטינית כאחת. התכחשותו של יעקב עמידרור במאמרו לכך שהכיבוש משחית משקפת חוסר יושר ורשעות.

בשנה שעברה יצא לאור קובץ המאמרים "כתם של עננה קטנה – חיילים, צבא וחברה באינתיפאדה" בעריכת יואל אליצור. אל הספר הגעתי רק כעת בהמלצת ידיד שנחשף לכתיבה כאן וביקש שאקרא אותו. אילנה המרמן כתבה ביקורת מדויקת להפליא על הקובץ. טענתה העיקרית הייתה על השיח הפסיכולוגי שהספר רווי  בו שמטרתו לסייע לחיילי צה"ל בהמשך משימתם בשטחים. היא הוסיפה שתמוה שבספר היוצא ב-2012 נקודת הייחוס היא האינתיפאדה הראשונה בכלל (1987), ומקרה מבחן של פלוגת חרמ"ש ברפיח בפרט. הרי מאז השתנו כמה דברים.

כדאי להוסיף, ואת זה לא כותבת המרמן מפורשות, כי פרקטיקה זו של נקודת ייחוס  מן העבר היא אמצעי שלא להתמודד עם ההקשר הייחודי של ההווה. אם לומר זאת באופן ספציפי יותר, נקיטת קו מחקרי הבוחן מופעי אלימות וברוטאליות באינתיפאדה כשם עצם כללי היא דרך לחמוק מייחודה של האינתיפאדה השנייה. אם סנגור מוכשר היה מעמיד לזכות ישראל את טיעון התמימות ביחס לאינתיפאדה הראשונה, הרי שבשנייה שני הצדדים כבר לא היו  תמימים. אופי האלימות שננקטה על ידי הצד הישראלי היה שונה, וכמוהו גם רמת המעורבות של האזרחים בישראל. ככל שאזרחי ישראל בתוך הקו הירוק נהנו מכביש 443 ודומיו, כך הם נפגעו מהטרור ופגשו בו פנים אל פנים במרכזי הערים. קובץ המאמרים, שמכריז על עצמו בהקדמה כי הוא עתיד להתמקד באינתיפאדה הראשונה, מתייחס ל"הכל מכל כל" – אלג'יר, נאצים ומשפחותיהם, אינתיפאדה ראשונה ואינתיפאדה שנייה.גישה מחקרית כזו מעקרת מראש וממילא כל אמירה פוליטית של הטקסט. ההיבט הפוליטי, לצורך הדיון שלנו כאן, הוא ההקשר הייחודי המשתנה חדשות לבקרים.

המרמן מציינת בביקורת שלה שעורך הספר מתוחכם מספיק על מנת לתת מקום למבקרי גישתו האנטי-פוליטית. ובכל זאת, הספר בסופו של דבר עוסק באלו שמדברים על האלימות ולא באלו שביצעו אותה. אפילו העדויות של שוברים שתיקה הן כבר כלי שני בקובץ, כיוון שהן לא מנותחות לעצמן בהקשר נתון אלא  כמונולית מופשט. זהו קובץ המדבר על כיבוש כשם עצם ועל צבא ומעלים משולחן הניתוחים את מפעל ההתנחלויות ואת הקול של הפרטנר לאלימות – הקול הפלסטיני האלים.

Photo: Robert Croma (license: CC BY-NC-SA 2.0)

לא היה מקום למחזור האטריות הללו לולא היה מבט רחב זה מאפשר למאמר של יעקב עמידרור בקובץ להתמודד בכובד ראש מחקרי ורציונאלי מול הטענה המחקרית שבקובץ המאמרים. עמידרור נשא עד לא מזמן בתפקיד ראש המועצה לבטחון לאומי ולמעשה יועץ ראש הממשלה לענייני בטחון לאומי. מוסכם על המומחים בדבר כי התפקיד הזה עדיין אינו נושא את הסמכויות הראויות לו, כמי שאמור לרכז את כל עבודת המטה של ראש הממשלה בנושאי בטחון לאומי. במדינות אחרות, כמו ארצות הברית, אנשי המועצה הזו מווסתים ומעבדים את כל הידע הרלוונטי בהקשרי בטחון עבור הקברניטים הבכירים. ועדיין, עמידרור היה (ועודנו) אישיות בכירה במיוחד. כוחו במותניו בעיקר בכל הנוגע להמשגה רחבה של סוגיות בטחון כציר מרכזי לניסוח מדיניות של ממשלות ישראל. בעבר הוא כיהן כראש חטיבת המחקר באמ"ן, והיה אחראי על הערכת המודיעין השנתית של אמ"ן. אם כך, למרות שהכותרות בחודשים האחרונים בשרו כי עמידרור כוזב את תפקידו כיוון שהוא "שמאלני מדי" לטעמם של גורמים בסביבת ראש הממשלה, הרי שכדאי לנתח את טענתו ולתהות עד כמה זו משקפת הלך רוח ממלכתי רשמי.

עמידרור דוחה את הטענה הבסיסית של קובץ המאמרים. לשיטתו טענת הספר היא שהכיבוש משחית ולכך לא נמצאה הוכחה. פשוט כך: "נדמה לי שמוטב לחוקרים לזנוח את הטענה הבלתי מוכחת כי הכיבוש משחית. אין לכך שום סימוכין בשטח, לא לגבי הצבא בכללותו ולא לגבי המפקדים והחיילים כפרטים" (187). כמו שקובץ המאמרים מגביה עוף מעל למציאות הקונקרטית בשטחים אל עבר גובה של פרספקטיבה של עשרים שנה, כך גם עמידרור. הוא אינו צריך להתמודד עם אירועים מתועדים או הקשרים ספציפיים, אלא רואה עצמו מוכשר להשמיע קביעות גורפות ביחס לצבא בכללותו.

על מסד לוגי סדור זה, משנתו של עמידרור אכן קוהרנטית. צבא מטבעו נוקט באלימות. לכך הוא נועד. לא נערך מחקר משווה בין שהות בלבנון לבין שהות בשטחים ולכן, ללא קבוצת ביקורת, הטענות לא ממש תקפות. האתגר של צבא בכל מקרה הוא לשלוט על רמת האלימות שתמיד תתקיים. הפתרון של המוסד הצבאי לאתגר זה הוא פתרון גנרי: משמעת ומקצועיות.

הטיעון הלוגי הזה היה יכול היה לשכנע לו היינו מביטים על מציאות שמתרחשת לעם אחר במקום אחר. אך בשתי פסקאות עמידרור "מאבד את זה" וחושף את חוסר היושר והרשעות שבטענתו:

פסקה ראשונה – חוסר יושר:

"העובדה שרוב המטרות בהן בוחרים גורמי הטרור הן אזרחים ישראלים, וכי מניע אותם רצון עז לפגוע במקסימום אזרחים ללא כל אבחנה, מוסיפה ללגיטימציה של מי שמתייחסים, במחסומים למשל, לכל אזרח כמחבל בפוטנציה. כאשר המטרות בצד הישראלי הן נשים ילדים וזקנים אין פלא שהחייל במחסום נוקט אמצעים לחומרה בעת שיש לו ספק, ולו קטן, לגבי זהות העומד מולו.  ברור שכאשר על פי תחושת החיילים אם לא יעשו הם את עבודתם בקפדנות עלולה התוצאה להיות עשרות הרוגים בבית קפה בישראל, הם יקפידו יותר על עבודתם ופחות על כבוד העוברים במחסום, בעיקר אם יחשבו שמתן כבוד זה יפחית מקפדנות הבדיקה" (183-4).

לכאורה, לטענתו של עמידרור, מקצועיות ומשמעת מסדירות את המציאות. לכאורה, במצב זה, שאלת הכבוד כלל אינה מגיעה לידי ביטוי. אבל המשפט המסיים את הפסקה מסגיר את ההבנה הפנימית של עמידרור שקפדנות הבדיקה פירושה חוסר כבוד. אם הוא מודה בכך, ניתן היה לצפות ממוח יצירתי כשלו שמתוקף המקצוע הצבאי יצליח להציב פתרון טכנולוגי, דוגמת מכונות השיקוף בשדות התעופה וכדומה, שישמור על כבוד העוברים במחסומים.  אבל עמידרור בעצם מודה רק בחצי פה, אם בכלל היה מודע לדבריו. כך הוא מבליט עוד יותר את הנחת המוצא שהוא מקבל על עצמו למרות טענתו כי הוא דוחה אותה – הבדיקות במחסומים משפילות.

הפסקה הבאה מראה עד כמה עבור עמידרור מחסום הוא שם עצם כללי שניתן להעמיס עליו ביטויים רבים.

פסקה שנייה - רשעות:

"חוסר הקשר הישיר בין המחסום לאירוע שנמנע בזכותו מביא לכך שקל לתקוף את המחסומים כדוגמה להכבדת יד מיותרת של הצבא.

לאמתו של דבר, כל ישראלי עובר מחסומים כל הזמן, מאותה סיבה בדיוק. מאחר ויש חשש קבוע כי מחבל לא מוכר בלבוש אזרחי יכניס חומר נפץ למרכז מסחרי או לבית קפה, לאוטובוס או לשדה התעופה, לבית הקולנוע או לבית הספר – עוברים כל המבקרים במקומות אלה בדיקה, כולל על גופם, בפתחו של כל מקום כזה. הפלסטינים עוברים דרך מחסומים בדרכים ובצירי התנועה בגלל בני עמם המנסים לרצוח אזרחים ישראלים, אך הם פטורים מכך באותם מקומות שבהם נתקלים בהם אזרחי ישראל. אין הם חוששים מישראלי שיניח מטען באוטובוסים שלהם, או בשאר המקומות ההומים בערים ובכפרים הפלסטינים, לכן אין שום מחסומים בפתחי החנויות או המסגדים. כך שניתן לומר שכל אחד יש את המחסומים שלו, כולם בגלל הטרור הפלסטיני ולא בגלל הרשעות הישראלית. הבדיקות הלא סימפטיות במחסומים הן הכרח בל יגונה. הבעיה שזאת עבודה שחורה, קשה ומפרכת, מעצבנת ולא נעימה. אלא שיש לעשותה כל הזמן, ולא משנה מי עובר במחסום" (185).

עמידרור מייצר הקבלה בין הפלסטינים לבינינו – שתי חברות חופשיות שהחברים בהן מבלים באוטובוס, מרכז מסחרי, בית קפה, שדה תעופה, בית ספר או קולנוע. הפלסטינים "פטורים מכך באותם מקומות שבהם נתקלים אזרחי ישראל". נכון. הפלסטינים פטורים מהבידוק בשדה התעופה, כיוון שהם כמעט ולא מורשים להגיע אליו. כנ"ל בבתי הקולנוע המרובים בשטחים. הקבלה מושלמת. אבל גם עמידרור יודע שלפלסטינים יש בעיקר חנויות או מסגדים. ולמרות שבתי הספר והמסגדים שלהם מאוימים (בצור באהר נתפסה החוליה מבת עין שניסתה למקם מטען חבלה בבית ספר וחוליות התג מחיר הפליאו את מכותיהם במתפללים במסגדים) לא זוהו  מחסומים בכניסה אליהם.

אז לאחר שעמידרור מייצר הקבלה בין שתי החברות הוא מסביר כיצד למעשה אנחנו, הישראלים, הקורבן בסיפור הזה. נגזר גורלנו לבצע בדיקות לא סימפטיות ועבודה שחורה, קשה ומפרכת, מעצבנת ולא נעימה.

ירון אזרחי מזכיר בספר את האמירה של גולדה "אני מוכנה לסלוח לערבים על כך שהם הורגים בנו, אך לא על כך שגרמו לנו להיות הורגים" (287). נראה שעמידרור נשאר באותה התקופה: הים אותו ים, הערבים אותם ערבים ואנחנו אותו הקורבן.

אין מה להלין על עמידרור. מי שכותב ספר על אינתיפאדה כשם עצם כללי ומערב תקופות שונות שלא יתפלא שבאותה קדירה מתבשל לו גם התבשיל של עמידרור – הכול לגיטימי כשאין הקשר ייחודי.

מאמרים נוספים