מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
איימן עודה ב"שבת תרבות" בתחילת החודש שעבר (פייסבוק)
05.10.2016

בין מנהיגות לאומית חלופית לאינטרסים מקומיים

היעדרותה של הרשימה המשותפת מלווייתו של הנשיא לשעבר שמעון פרס היא חלק מתהליך העצמאות הפוליטית של הפלסטינים בישראל מהמנהיגות הלאומית הפלסטינית בשטחים. אולם זהו רק זרם אחד מבין שלושה זרמים בפוליטיקה הפלסטינית בישראל, המציעים דרכים חלופיות להתמודדות עם קריסת התקווה להסדר מדיני

לסערה סביב הימנעות ”הרשימה המשותפת" מהשתתפות בלווייתו של שמעון פרס פנים רבות. השיח הציבורי הטעון התמקד עד כה בהשלכות של הצעד הזה על יחסי יהודים-ערבים. מעט מאוד, אם בכלל, עמדו על המשמעויות וההדים בתוך הציבור והפוליטיקה הערבית בישראל ובינם לבין הפלסטינים בשטחים הכבושים. כיצד אפשר להסביר את העובדה שהרשימה המשותפת נמנעה, אך יו"ר הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, הנציג הפלסטיני הבכיר של העם הפלסטיני, השתתף בלוויה? וכיצד אפשר להסביר את ביקור הניחומים של כעשרים ראשי רשויות מקומיות ערביות בראשות מאזן גנאים, ראש עירית סכנין, ויו"ר ועד ראשי הרשויות הערביות, בבית משפחת פרס?

ההימנעות מהשתתפות בלוויה קשורה באופן מובהק לשיח הארסי והתוקפני שמובילה ממשלת הימין נגד הציבור הערבי בישראל ובשאלה הפלסטינית. מדיניותה של הממשלה, המבקשת לרוקן את הפלסטינים אזרחי ישראל מתרבותם ומהכבוד הקולקטיבי שלהם, לא מותירה מקום לתקווה ואף לאמירת שלום. גם אם הייתי מעדיף השתתפות של הרשימה המשותפת, ולו באופן סמלי, בלוויה, אני יכול להבין את המניעים להיעדרות. ובכל זאת יש לה משמעויות נוספות.

ההיעדרות של הרשימה המשותפת מהלוויה מהווה נסיון, גם אם לא הוגדר ככזה, לאגף משמאל את השלטון המרכזי הפלסטיני ברמאללה, ולסמן את גבולות המותר והאסור מצד הפלסטינים ביחסם עם ישראל והרוב היהודי. למעשה מדובר בקו פרשת מים חשוב בתהליך הבידול בין המנהיגות הפלסטינית בשטחים לבין המנהיגות בישראל, המבטא את תחושת הכוח הגובר של הפלסטינים בישראל במרחב הפוליטי הפלסטיני.

על רקע חולשתה של הרשות הפלסטינית (בין היתר בעקבות מעבר המנהיגות מערפאת לאבו מאזן), התמוטטותו של מרכז הכובד האזורי בעקבות ה"אביב הערבי", ושוליותה הגוברת של השאלה הפלסטינית בעולם, הפלסטינים בישראל ובשטחים מבינים כי הם עומדים לגורלם יחידים. המועמדים הטבעיים להובלת השאלה הפלסטינית בעידן של תמורות כאלה הם הפלסטינים בישראל, שהתפכחו בהדרגה הן מהמחשבה הנאיבית כי הסדר מדיני ייטיב עמם, הן מהתחושה כי הסדר כזה הוא עניין של זמן.

הביטוי הרעיוני הראשון לשינוי המגמה הזו היה בארבעת מסמכי החזון של האליטה האינטלקטואלית הפלסטינית בישראל בראשית שנות האלפיים. אלה הציגו, בין היתר, את שאיפתם של הפלסטינים בישראל להיות שותפים בפתרון הסכסוך ההיסטורי ובבניית ישראל אחרת, הוגנת וצודקת יותר. מסמכי החזון היו, למעשה, נסיון לפתח מפעל פוליטי עצמאי הנבדל מזה של האליטות הפלסטיניות בשטחים, גם אם דומה לו במספר נקודות מרכזיות. ייסוד הרשימה המשותפת היה נדבך נוסף בהבניית העצמאות הזו. הרשימה היא הגוף הפוליטי הפלסטיני היחיד כמעט במרחב כולו שנבחר בבחירות חופשיות ודמוקרטיות. אף שאין מרבים לדבר בכך בפומבי, עובדה זו מעניקה כוח ומוניטין לרשימה המשותפת, ולפלסטינים בישראל, בעיני הציבור הפלסטיני והערבי בכלל.

מבחינה זו, היעדרותה של הרשימה המשותפת מלווייתו של פרס היא חלק מתהליך העצמאות הפוליטית של הפלסטינים בישראל ושלב נוסף בהיפרדותם ממודל היחסים הישן, שבו הם מהווים כוח עזר למנהיגות הפלסטינית הלאומית בשטחים.

אולם בכך לא תם הדיון, שהרי כעשרים ראשי רשויות ערביות ערכו בכל זאת ביקור ניחומים אצל משפחת פרס. מזה שנים ניתן לראות את ההפרדה המתפתחת בין פוליטיקה מקומית לפוליטיקה ארצית באוכלוסיה הפלסטינית בישראל, כחלק מתופעה כלל ארצית של היפרדות המפלגות מהשלטון המקומי. כיום ישנם ארבעה ראשי רשויות ערביות בלבד המזוהים באופן מובהק עם מפלגות; שניים עם חד"ש ושנים עם הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית. כל האחרים נמנים על מעמד ביניים שצבר כוח והגיע אל עמדות המפתח במישור המוניציפלי.

ביקור התנחומים בראשותו של מאזן גנאים מהווה איתות לרשימה המשותפת בדבר הצורך בחלוקת העבודה והכוח. גנאים אף ביטא זאת באופן קצר וברור, ללא נימת הצטדקות או גמגום: "עם כל הכבוד לרשימה המשותפת, אנו, ראשי הרשויות, נמצאים בקו העימות הראשון עם התושבים שמבקשים ביום ובלילה שנפתור את בעיותיהם". אולם כללי המשחק בין המקומי לבין הארצי, ובין היומיומי ללאומי, נמצאים בהתהוות, ולא מן הנמנע שראשי הרשויות יבקשו לעצמם מקום בפוליטיקה הארצית. בבחירות הבאות הם יכולים לנסות להתברג כשחקנים ביקורתיים כלפי התנהלותה של הרשימה המשותפת, ואם לא בשיתוף המפלגות הקיימות אזי בתחרות מולם.

לסיום, אפשר להבחין בשלושה זרמים שונים בפוליטיקה הפלסטינית בישראל, המתמודדים עם קריסת הרעיון והתקווה להסדר כולל, עם המדיניות התוקפנית של הימין כלפי כל מה שמריח משמץ לאומיות פלסטינית ועם המשבר המחריף ביחסי רוב ומיעוט בישראל. הזרם הראשון מציע חיים משותפים גם בהעדר הסדר, ובלבד שיהיו הוגנים ושוויוניים. הזרם השני מציע נסיגה לאחור: לימי הזוהר של האסלאם, לשיח ראשית הסכסוך בשנות השלושים של המאה הקודמת או לתקופת פריצתו של אש"ף לתודעה באמצע שנות השישים. הזרם השלישי הוא אותם חוגים שהכריעו בעד השתלבות בחיי העיר היהודית גם במחיר של ויתור מודע על זכותם לצדק חלוקתי והיסטורי.

זרמים אלה התפתחו כשהצד הישראלי בשיא כוחו לאור שינויים גיאו-פוליטיים דרמטיים בכל המישורים. לרשות ממשלת ישראל עומדת, אם כן, היכולת לטפל בנחת בזרמים הללו באופן דיפרנציאלי: להוציא את הראשון מחוץ לחוק, להדק את הלחץ והמצור על השני, ולקרב את השלישי אליה בשבחים חמים. זאת היא אכן עושה, כמנהגה של הציונות בציבור הפלסטיני בישראל מימים ימימה. ראו, למשל, כיצד היטיבה התקשורת העִברית לנגן על מיתרי ההשתתפות של אבו מאזן (שלא תועיל לו במאומה מול ישראל ותזיק לו מול הפלסטינים) בלוויה של פרס, מול ההיעדרות של הרשימה המשותפת ממנה.

מאמרים נוספים