מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
בין ראמאללה לקלנדיה
20.12.2016

בין ראמאללה לקלנדיה

הוועידה השביעית של פתח, שהתקיימה בתחילת החודש בראמאללה, משקפת את התמורה שהתחוללה בתנועה בשנים האחרונות. מתנועת שחרור לאומי הפכה פתח למפלגה אופורטוניסטית של רשות שלטונית המנותקת מהשכבות החלשות בפריפריה

אינתיפאדת 1987 ואינתיפאדת 2000 מהוות שתי נקודות ציון חשובות בהתפתחות תנועת פתח. אנשי השטח שנשאו על גבם את המאבק העממי והמזוין קראו תיגר על האליטה הפוליטית, ששהתה בתוניס ונכנסה מאוחר יותר לשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה. הם דרשו ממנה לשקול מחדש את דפוסי המאבק לשחרור ולהצעידם לעבר מדינה פלסטינית עצמאית. בפועל, הדבר לא קרה. בין היתר משום שההנהגה שעמדה בראש המהפכה המזוינת הזדקנה, הסתאבה ובחרה להסתגר ברמאללה המבוצרת, הרחק ממחנות הפליטים והכפרים ומהערים ג'נין ושכם, מעוזי המאבק המזוין.

מניתוח השיח הפלסטיני הציבורי והתקשורתי עולה, כי המקום שבו נערכה ועידת הפתח האחרונה, הרכב משתתפיה, זהות החברים שנבחרו לוועד המרכזי והרטוריקה בנאומו של אבו מאזן סימלו במידה רבה את קו הגבול הברור שנמתח בין הדור המבוגר והצעיר; בין המקומיים ובין הגולים השבים (מתוניס); ובין האליטה העירונית השבעה של רמאללה, התומכת בתיאום הביטחוני עם ישראל כדי שלא לסכן את מעמדה הכלכלי, ובין הכפריים ותושבי מחנות הפליטים, שבקושי גומרים את החודש ומבקשים לשנות את הסטטוס קוו – בין אם בדרך מדינית או באמצעות חזרה למאבק מזוין.

במקביל לכינוסה של ועידת פתח ברמאללה באולם על שם אחמד אל-שוקיירי, יו"ר אש"ף הראשון, התכנסה קבוצה של פעילי פתח מודחים במחנה הפליטים קלנדיה, כדי לטכס עצה בנוגע להמשך דרכם ולדון בכינוס ועידה במצרים ובהקמת פלג חדש שייקרא "פתח אל-יאסר". האתרים בהם התקיימו שני הכינוסים הללו אינם מקריים: רמאללה היא בסיס כוחם של השבים מתוניס, ומחנה הפליטים קלנדיה הוא בסיס כוחם של הפלסטינים המקומיים. כך בחרו השבים מתוניס להציב עצמם כממשיכי דרכו של שוקיירי, ואילו המקומיים הבליטו את סטייתם מדרכם של אבות המאבק לשחרור פלסטין.

בעוד שבוועידה שהתקיימה ב-2009 נאלצו חלק גדול מוותיקי תנועת פתח לפנות את מקומם בוועד המרכזי לטובת בני הדור הצעיר יותר, הרי שהמשתתפים בוועידה החודש, הנמנים עם האליטות הפוליטית, הביטחונית והכלכלית בגדה המערבית, קיבעו את אבו מאזן בראשות התנועה והבטיחו רוב בוועד המרכזי לשבים מתוניס, בני 60 ומעלה, המתגוררים כיום בערי הגדה.

בחירת בני הדור הצעיר לפני שבע שנים סימנה את הרצון להשתחרר מעול הדור הקודם, שנתפס כמושחת, כאחראי לאובדן ההגמוניה של תנועת הפתח ברצועת עזה ולכישלון התהליך המדיני עם ישראל. אולם חברי הוועד המרכזי הנוכחי פעלו "בשם האב"; תמונת המחזור של החברים הנבחרים מסמנת כי הדור הקודם עומד על כנו, מחזיק במשאבים הארגוניים והכלכליים ודורש מבניו ציות מוחלט ובחירה של המנהיג בתשואות ולא, חלילה, בהליך דמוקרטי ובהצבעה חשאית.

בחירתם של מרואן ברגותי וג'יבריל רג'וב, ילידי שנות ה-50׳, לשני המקומות הראשונים בוועד המרכזי של התנועה נועדה, ככל הנראה, לרצות את הדור הצעיר יותר ולתקוע טריז בינם ובין מחנהו של מוחמד דחלאן, יריבו של אבו מאזן. מחיר בחירה זו היה זול יחסית, משום ששני ה"בנים״ הם חסרי סמכויות פוליטיות ואינם מהווים איום בטווח המיידי; ברגותי יושב בכלא הישראלי, ורג׳וב הורחק מהמגרש הפוליטי אל מגרש הכדורגל.

גם הנהגת חמאס היושבת בחו"ל (ח'אלד משעל) שלחה מסר ממסדי כאשר בחרה באחמד אל-חאג' עלי לשאת את דברי משעל בוועידת הפתח. אל-חאג' עלי, יליד 1940, הוא נציג חמאס במועצה המחוקקת ונחשב לזקן המבוקשים והאסירים הפלסטינים. משעל, בן ה-60, שילב ידיים עם אבו מאזן בן ה-81 מתוך אינטרס משותף להדוף ולרסן את הגדודים והמיליציות החמושות, הקוראים תיגר על ההנהגה המבוגרת יותר.

עם זאת, לצד שימור ההגמוניה הפטריארכלית המשותפת ניצל משעל ניצל את הוועידה כדי לעמת את תנועת פתח עם עברה כחלוצת המאבק לשחרור פלסטין ולאלצה לגבש תוכנית משותפת לפתח וחמאס למאבק פוליטי. משעל ביקש להציג עצמו כמנהיג ממלכתי אחראי, הפועל למען אחדות לאומית שתחזק את העצמאות הפלסטינית אל מול הזירה הערבית. בכך הוא העביר את הכדור למגרש של פתח, בתקווה שכל התמהמהות מצדה תיזקף לחובתה בעיני הציבור הפלסטיני.

נאום אבו מאזן נתפס בשיח הפלסטיני הציבורי והתקשורתי כנאום של ראש מדינה ולא של מנהיג תנועה לאומית מהפכנית. אבו מאזן ציטט את אותם פסוקי קוראן שערפאת נהג לצטט, ובהם מופיעות מילים מהשורש פ-ת-ח, אך למטרה שונה. בעוד שערפאת השתמש בפסוקים הללו כדי להשיב מלחמה שערה לתנועת חמאס ולהציג את לוחמי פתח כפטריוטים וכממשיכי דרכם של הלוחמים מתקופת הנביא מוחמד, אבו מאזן השתמש בהם בנסיון לכווץ את האופוזיציה שקמה לו מתוך תנועתו (מחנה מוחמד דחלאן), תוך שהוא מבטא את אמונתו השלמה באללה שישפוט בצדק וינחיל לו ניצחון אישי ותנועתי.

בנאומו דיבר אבו מאזן על עקרונות היסוד של מדינה (הפרדת רשויות, רשות שלטונית אחת, צבא אחד ובחירות לנשיאות ולמועצה המחוקקת בהשתתפות כל הפלגים) ושלח אזהרה ברורה כי "יקטע את ידו של כל מי שיעז לחתור תחת נכסי המדינה". הוא לא הזכיר את אינתיפאדת אל-אקצא החמושה, שהזיקה לדימויו של העם הפלסטיני, ובחר באינתיפאדת 1987, "אינתיפאדת האבנים" או "אינתיפאדת הילדים", כמייצגת מאבק לגיטימי שהוביל להסכמי אוסלו ולשיבתה של ההנהגה הגולה של אש"ף לשטחי פלסטין. נשיא הרשות הפלסטינית הזכיר לבאי הוועידה ולצופים כי נסיונם של אזרחי מדינות ערב להפיל את המשטרים האוטוריטריים הסתיים בכשלון, וכי ה"אביב הערבי" לא הוביל לדמוקרטיה ולחירות אלא למלחמות אחים מדממות ולפגיעה במקומות הקדושים ביותר לאסלאם – מכה ומדינה (בעקבות ירי רקטות מתימן לעבר סעודיה).

המסר היה ברור: תמו ימי המאבק המזוין מבית ובחוץ. זוהי שעתם של התנגדות עממית ופתרון מדיני (היוזמה הערבית, יוזמת פוטין והיוזמה הצרפתית). רק כך ניתן יהיה לשכנע את הקהילה הבין-לאומית שהפלסטינים ראויים למדינה עצמאית שתתקיים לצד מדינת ישראל. דרישת אבו מאזן מבריטניה להתנצל על מתן אדמות פלסטיניות לעם אחר (הצהרת בלפור), ודברי השבח שלו להחלטות אונסקו לשמר את המורשת האנושית בירושלים המזרחית, הם במידה רבה "מס שפתיים" שהיה עליו לשלם כדי לזכות בברכת העם הפלסטיני בדרכו המדינית.

חלק גדול מנאומו של אבו מאזן הוקדש להישגי הרשות הפלסטינית בתחומים השונים, אך לא ניתן להתעלם מהקולות ומסקרי דעת הקהל שהדהדו מחוץ לאולם הוועידה והותירו רושם עז כי נאומו של הנשיא תלוש ומנותק מסביבתו. סקר שערך המרכז הפלסטיני למחקרים פוליטיים וסקרי דעת קהל (PSR) בספטמבר האחרון הראה כי 62% מהפלסטינים אינם מאמינים להצהרותיו של אבו מאזן בעניין הסכמי אוסלו,  45% סבורים כי המצב בגדה המערבית הוא רע, 56% אינם חשים ביטחון אישי, 79% סבורים כי הרשות הפלסטינית היא ישות שלטונית מושחתת וכ-60%  אינם מרוצים מתפקודו של אבו-מאזן כיושב ראש הרשות ורוצים בהתפטרותו.

גם כַּתָּבֵי השטח של ערוצי התקשורת הפלסטיניים, הערביים והבין-לאומיים חשפו תחושות קשות של פילוג והדרה בקרב פעילי פתח בגדה וברצועת עזה ותחושות ייאוש ומיאוס ברחוב הפלסטיני. הוועידה זכתה לכינויי גנאי כגון "מסיבת רמאללה", "הוועידה המדירה" ו"וועידת המוקאטעה של עבאס". מרואיינים שנשאלו על ציפיותיהם מהוועידה הביעו רצון שהתנועה "תחזור לשנות ה-60׳ וה-70׳", "שיזרום דם חדש צעיר "; "שלא יחשבו שפלסטין היא רק שלהם ושלא יפעלו רק למען האינטרסים שלהם", והביעו את חוסר אמונם העמוק בכך שהרשות הפלסטינית תדאג לאינטרסים הלאומיים במקום לאלה של האליטה השלטונית.

אבו מאזן התאמץ באופן ניכר, לאורך כל שנות כהונתו, לשחרר את העם הפלסטיני מהנרטיב ההרואי ולהובילו בנתיב ממשי של בינוי ושינוי. הוא למד זאת מהגותו של פרנץ פאנון, פילוסוף מדיני וחבר בתנועת השחרור האלג'ירית, שהיווה מקור השראה למנהיגי תנועת פתח בראשית דרכם. אלא שפאנון הציע למנהיגים גם לשמור על מגע עם ההמונים ולא להתמכר לדיכוי ולעסקנות פוליטית שיגבירו את תחושת המיאוס בקרב ההמונים. השיח של אבו מאזן על זכותם של עמים להגדרה עצמית, כבוד ולחם נותר מופשט ועקר במציאות שבה המוקאטעה מנותקת מהכפריים ומתושבי מחנות הפליטים. ומשמעות המילה "מוקאטעה" בערבית, יש לזכור, היא גם החרמה וניתוק.


 

עריכה: ד"ר לילך אסף
מאמרים נוספים