מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
ת'נאא ג'ואברה (צילום מסך)
05.10.2015

בשבח תפיסת "ידינו שפכו את הדם הזה"

אחת מסכנותיו של סכסוך מתמשך בין שתי קהילות לאומיות היא התפיסה כי ביקורת עצמית פומבית "מערערת את צדקת דרכנו" או "נותנת תחמושת בידי אויבינו" ולפיכך יש להשתיקה, באלימות מילולית ואף באלימות פיזית
ת'נאא ג'ואברה, יועצת חינוכית ותושבת נצרת, מוסלמית מאמינה, גינתה פומבית את פיגוע הירי בשומרון שבו נרצחו בני הזוג הנקין לעיני ילדיהם, ואף התנצלה בשם הפלסטינים. האירוע החריג זיכה אותה בחשיפה תקשורתית שבעקבותיה עטו עליה לאומנים רבים משני צדי המתרס.
 
פלסטינים (מישראל ומהשטחים) קיללו את ג'ואברה במילים קשות בגין "הזדהותה עם הכובש", תהו מדוע אינה מצרה על רצח פלסטינים, סילפו את דבריה ושיקרו במצח נחושה באמרם כי היא ציונית, אנטי-פלסטינית ותומכת התנחלויות. הם תבעו ממנה להסיר את החיג'אב שלה והדגישו כי אינה מייצגת את הרוב המוחלט של הערבים והפלסטינים.
 
יהודים ישראלים רבים מאוד התרגשו מדבריה של ג'ואברה, אולם רבים אחרים המעיטו בערכם. מבחינתם מדובר באמירה "מובנת מאליה" שלא ראויה ליחס ציבורי מיוחד. העובדה שדבריה סוקרו בהרחבה בתקשורת "במקום" סיקור הזוועה עצמה מוכיחה כי ה"תקשורת סמולנית". יהודים רבים ביטלו את דבריה של ג'ואברה, חיפשו מניעים תועלתניים מאחוריהם והסכימו לחלוטין עם עמיתיהם הלאומנים הפלסטינים: היא אינה מייצגת את הרוב המוחלט בקרב הערבים והפלסטינים.
 
הלאומנים היהודים והפלסטינים צודקים: ג'ואברה אינה מייצגת את רוב הערבים והפלסטינים. אולם כולנו יודעים שגם יהודים המתנצלים פומבית על רצח ומעשי זוועה מהצד "שלנו" כלפי הפלסטינים אינם מייצגים את רוב היהודים, ואף מכונים "בוגדים" על ידי שומרי הסף של הלאומנות היהודית. אחת מסכנותיו של סכסוך מתמשך בין שתי קהילות לאומיות היא התפיסה כי ביקורת עצמית פומבית "מערערת את צדקת דרכנו" או "נותנת תחמושת בידי אויבינו" ולפיכך יש להשתיקה, באלימות מילולית ואף באלימות פיזית. בשנים האחרונות ניכר, אכן, כי סף הסובלנות היהודית לביקורת עצמית, בהקשר של הסכסוך, מתדרדר לרמה דומה לסף הסובלנות הערבית לביקורת כזו מהצד "שלהם". 
 
הפלסטינים בישראל ובשטחים אחראים לתיקון העצמי שלהם – וג'ואברה עושה זאת בנועם הליכות ובאומץ נדירים. היהודים אחראים לתיקון העצמי שלהם, וכאן ראוי להזכיר: אחריות קולקטיבית על קלקולים מהצד "שלנו" קיימת גם במקרא, וטקס עגלה ערופה (דברים כא) מדגים זאת היטב. לכן נשבעים הכהנים כי "ידינו לא שפכו את הדם הזה", ולכן הם מבקשים מהאל כי ימחל לעם ישראל ולא ייתן בו דם נקי.
 
אנו היהודים חיים כיום במדינה משלנו, בעודנו שוללים אותה מהאוכלוסיה הפלסטינית שבה אנו שולטים. התנצלות, צער ותיקון של קלקולים מהצד שלנו - והם רבים וקשים - היא מעלה, לא חולשה. כאשר היא מגיעה מהצד החלש והנכבש היא מעלה גדולה אף יותר. כבוד לת'נאא ג'ואברה, כי ממנה תצא תורה, ובוז לכל מבקריה.
 
מאמרים נוספים