תרבות וחברה

אודות הכותב

 

 
אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
01.03.2013

בשלהי האוסקר: הפנים של הטרור

הטרור והמאבק בו משתקפים בקולנוע האמריקאי הפופולרי כהעדר מוחלט. במציאות, בן לאדן חוסל וארה"ב נפרדת בהדרגה מעשור של מלחמות. את החלל אפשר למלא בהסתגלות למציאות חדשה או בדבקות בישנה, אבל לעצם קיומו כדאי להתרגל

אמריקה במלחמה כבר יותר מעשור, והיא נערכת לשוך הקרבות. השגרירות האמריקנית בבגדד היא הגדולה מבין שגרירויות ארה"ב בעולם, אך בין 16000 עובדיה נותרו רק כמה מאות חיילים. הגנרל ג'ו דאנפורד, שנטל בשבוע שעבר את הפיקוד על כוחות הקואליציה באפגניסטאן, הגיע לשם על מנת לפקח על יציאת הכוחות האמריקנים מן המדינה. גם בלי שנכריע בויכוח על הנצחון או ההפסד של האמריקנים בזירות השונות, אין ספק שארה"ב עומדת בפני מציאות חדשה.  לנו בישראל אין אלא להביט בתהליך השינוי זה, בין אם במציצנות ובין אם בהשתאות (ואפילו בקנאה).

הסרט "כוננות עם שחר" (Zero Dark Thirty), בבימויה של זוכת האוסקר קתרין ביגלו, הוא אחד הראשונים העוסקים בסוף עשור המלחמות של ארצות הברית. הסרט היה מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר גם בטקס האוסקר שנערך בתחילת השבוע, אך זכה (בתיקו יוצא דופן עם "סקייפול") בפרס על עריכת סאונד.

הסרט, שמתאר את העשור שנדרש לחיפושים אחרי אסאמה בן לאדן (UBL, כמו שקוראים לו החבר'ה בסוכנות) ואת מבצע החיסול שלו, עורר דיון ציבורי נרחב בארה"ב. רפובליקנים שמרנים בסנאט דוגמת ג'ון מקיין ולינדי גרהאם בקשו לפתוח בחקירה לגבי הדרך בה השיגו הבמאית והתסריטאי מרק בואל (Boal) מידע על פעולות ה-CIA. הם גם ביקרו את הסרט על הפגיעה האפשרית בתדמיתם של כוחות הבטחון האמריקנים, כיוון שהסרט משקף באופן גרפי ובוטה חקירות של אסירים בטחוניים על ידי הרשויות האמריקניות.  לעומתם, פוליטיקאים דמוקרטים ופעילי שמאל בקרו את הסרט כיוון ששיקף באופן "נייטרלי" נורמות חקירה פסולות, כמו גם את השימוש ההולך וגובר בכלי טיס בלתי מאוישים במסגרת המלחמה האמריקנית בטרור. הביקורת המעניינת ביותר שהושמעה כלפי הסרט במישור הציבורי היתה שפקידים בממשל אובמה הדליפו מידע לעושים במלאכה הקולנועית על מנת להבליט את אחד מהישגיו הגדולים של הנשיא אובמה ולשפר את אחוזי התמיכה הציבורית שלו.

הסרט, יש לומר, עשוי היטב. הוא מותח, ערוך לעילא ולעילא (סצינת הפשיטה על ביתו של בן לאדן מרשימה במיוחד), ומספק התבוננות עשירה ומורכבת יחסית בתהליכי ביצוע מודיעיניים וצבאיים המאפיינים את העידן החדש של הפוליטיקה הגלובאלית. כאמור, הוא אחד מן התוצרים הראשונים של תקופת התווך האמריקנית החדשה, זו שבה מנסה ארה"ב בכל רמותיה להגדיר מחדש את תפקידה בעולם, ואולי אפילו את יעודה.

בשולי הדיון הציבורי על הדרך בה נעשה הסרט, היינו רוצים לחשוב עליו מעל למסך, דרך אחד מן העקרונות המארגנים של עלילתו – ההעדר. החיפוש אחר בן לאדן, כמו לכידתו הסופית, מתאפיינים מראש ולכל אורך מהלכם, בהיעדר. אסור לענות עצורים (למרות שהם מעונים בהחלט במהלך הסרט), ולכן חסר מידע מיידי ומפליל שבדרך כלל ניתן להשיג בעינויים. אין כל סימנים מעידים לקיומו של בן לאדן בשום מקום. העדרו של בן לאדן איננו רק פיזי. גם כאשר מאותר מתחם שסביר כי בן לאדן מסתתר בו, לא יוצאות מן המתחם שיחות ולא נכנסות אליו שיחות. במונחים מקצועיים, אין למתחם כל חתימת סיגינט (SIGINT).  המערכת המודיעינית כה מתוסכלת  עד שלבסוף היא מכריעה כי ההיעדר הוא הסימן להיותו של בן לאדן במתחם.

ההיעדר מציב שתי נקודות מבט על הסרט, מגדרית ובלשנית.

ראשית, הזהות המגדרית של הגיבורה הראשית, הסוכנת מאיה. מאיה (ג'סיקה צ'סטיין) גויסה היישר מהתיכון ל-CIA, ובמשך שתים עשרה שנים התמקדה אך ורק במאמץ ללכידת בן לאדן, כשהיא מתדרכת את כוח המשימה שנועד לבצע את הפשיטה. מאיה לכדה את הטרוריסט הגבר נגד כל הסיכויים, מול כל הגברים בסוכנות הביון וכמובן הגברים שסביב בן לאדן. מאיה היא זו שמשקפת באופן הברור והאכזרי ביותר את הזמן הארוך שעבר, את השחיקה של העיסוק האובססיבי והחד-מימדי בביטולו של ההעדר, במילוי החור השחור שהותיר אחריו בן לאדן. את עולמה אפשר להגדיר בשתי מלים, היא והוא. גבר מבוגר מול אישה נחושה שבשלב מסוים במהלך המרדף ארוך השנים הפכה את המשימה המבצעית לנקמה אישית.

רגע השיא בסרט הוא ההתייחדות שלה באוהל עם הגופה של בן לאדן, כאשר היא נדרשת לזהות אותו לאחר מבצע החיסול. לכל המעורבים ברור שהיא היחידה שמסוגלת, ואולי אף ראויה, לבצע את הזיהוי. הוא והיא לבד, מימוש התשוקה שלה ב-12 השנים האחרונות. אחרי הזיהוי,  יעודה בחיים נמוג. היא עולה על מטוס ואינה מסוגלת להגיד לטייס להיכן מועדות פניה. במקום בו נמצאה מאיה, במקום בו התממשה והתמלאה, היא מיד איננה. האם יש כאן התייחסות לאתגר הגדול שעומד בפני ארה"ב בשש אחרי המלחמה? מה נותר למי שמנצח את הטרור? אחת מהוראותיה המקוריות של המלה "טרור", עוד לפני שזוהתה עם מכוניות מתפוצצות ובניינים מתמוטטים, היא "אימה". כשאין עוד אימה, כשהנעדר והבלתי צפוי מוטל לפניה גלוי וידוע, לא נותר למאיה כח להמציא את עצמה מחדש.

שיער הוא פריט משמעותי בסרט. לטרוריסטים יש פריט זיהוי משמעותי אחד: זקן אחיד. הטרוריסטים הרבים כמעט כולם בעלי זקן. מולם עומדת נחושה אישה אחת בעלת שיער ג'ינג'י שהתהליך שהיא עוברת בסרט משוקף באמצעות ריבוי מופעי השיער שלה: משיער מכוסה במסכת סקי בפתיחה לשיער פרוע ומפוזר, משיער ג'ינג'י לפיאה במהלך חקירה פורצת דרך לשיער אסוף. משיער פזור במהלך אבל על חברתה שנהרגת לשיער מהודק בקפידה כאשר היא מצטרפת להנהלה הבכירה. משיער מהודק עם ההנהלה הבכירה לשיער פזור כאשר היא משלחת את צוות המשימה האמריקאי לדרכו. האם מופעי השיער הרבים הללו משקפים התגבשות או פיזור? מה משמעותו של ריבוי פנים בעידן ההעדר? כיצד יש לשאוף ולמלא את ההעדר? האם על ידי ריבוי פנים, זרימה והסתגלות, או שמא על ידי מחויבות עיקשת למעט שיש לך? הטרוריסטים, דרך זקנם, מעדיפים בבירור את האפשרות הראשונה. נראה שמאיה מעדיפה את השניה. היא איננה מתפשרת לרגע בנחישותה, מוכנה לשקול הכל ולנסות הכל על מנת להשיג את המטרה ולמצוא את בן לאדן. אך עם מה היא נשארת כשהריבוי שהיא מבטאת בשיערה מתכנס אל הגופה המוטלת איתה באוהל?

גם לשפה ולדובריה תפקיד חשוב בביסוסו של ההעדר כעקרון המכוון של הסרט. למעט סצנה אחת, לאיש מדוברי הערבית בסרט אין פנים. יש להם רמקול הנושא את קול המואזין, יד האוחזת באקדח; רק הקצוות נראים. את בן לאדן המחוסל כלל לא רואים. אף קול אין לו. הסצנה היחידה בה למישהו הדובר ערבית יש פנים ושמות היא במטה ה-CIA, בין שני בכירי סוכנות. אחד הבכירים הוא מוסלמי מאמין. הוא מאנשי שלומנו, ולכן הוא רשאי לדבר ערבית באופן מזוהה הנטוע בהקשר.

מענין לציין שבסרטה הקודם של ביגלו, "מטען הכאב", הסתר הפנים משחק חלק חשוב גם הוא. גיבורי הסרט הם חבלנים אמריקנים בעיראק, העוטים על פניהם מסכה עבה כאשר הם מנטרלים פצצות ומטעני צד. "הרעים" המניחים את המטענים והפצצות הם בכלל נטולי פנים, ואינם משחקים תפקיד של ממש בסרט. ההעדר הופך להיות אחד מסימני ההיכר הבולטים של הקיום עם מותן של התכליות הברורות והחד משמעיות. להיעדר משמעו להתקיים.

כמובן שלא מדובר בענין חיובי בלבד. העובדה שלטרוריסטים אין פנים ושמות (יש רק כינויים או ראשי תיבות) נועדה להבהיר שהם "רעים" ואנחנו "טובים". ובכל זאת, כששמים לב עד כמה גם "אנחנו" נעדרים, עד כמה מותר "לנו" להתקיים רק במסגרת המשימה ולא מחוצה לה, בולט תפקידו המכונן של ההעדר בעצם קיומנו ואפילו במוסר שאנחנו מבקשים לסגל לעצמנו. את הכאב, הפער של ההעדר, מנסה מאיה לתווך דרך התמקדות שאין בלתה. ההתמקדות הזו לא מותירה לה דבר כמעט כשהיא מתממשת. מה מותר ואסור לארצות ולאנשים פרטיים בעידן ההעדר? מה נכון ומה לא נכון? הסרט, וגם אנחנו, לא מספקים תשובות. אבל ההעדר יישאר עמנו. כדאי שנלמד להכיר אותו.

מאמרים נוספים