מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
13.05.2012

גנרלים פוליטיים

חוסר היכרותם של הגנרלים הפוליטיים עם ישראל השסועה והמפולגת היא בעוכרי החברה עצמה. הם לרוב אינם עוסקים בשאלות המטרידות את האזרחים: דיור, תעסוקה, חינוך ודת ומדינה. האם לא הגיע הזמן לאמץ את המודל הרומאי?
ברומא הרפובליקאית היה נהוג שגנרלים שסיימו את תפקידם לא פנו לפוליטיקה. הטעם היה פשוט: הפרדה בין הפיקוד הצבאי לשלטון האזרחי היתה ערובה לכך שתהילתם לא תנוצל לטובת כוח פוליטי. רבים מהם שבו לאחוזותיהם עם תום שירותם ועסקו בעיקר בחקלאות. יוליוס קיסר הפר באופן בוטה נוהג זה וחרץ את גורל הרפובליקה. מאז הקמת הרפובליקה הישראלית פנו רבים ממפקדי צה"ל לפוליטיקה והתברגו בתפקידים בכירים בממשלות השונות. התופעה בולטת בעיקר בקרב רמטכ"לים, כמו יגאל ידין, משה דיין, יצחק רבין, חיים בר לב, מוטה גור, רפאל איתן, אהוד ברק, אמנון ליפיקין שחק, שאול מופז, משה יעלון ודן חלוץ. ככול הנראה גם גבי אשכנזי יצטרף לפוליטיקה לאחר תום תקופת הצינון. גם לא מעט אלופים פנו לפוליטיקה והבולטים בהם היו יגאל אלון, עזר ויצמן, אריאל שרון, מתן וילנאי, עמי איילון, יוסי פלד, יצחק מרדכי ורבים נוספים.  בסה"כ יותר מ-100 גנרלים כיהנו מאז הכנסת השלישית. שלושה מהם היו לראשי ממשלות ואחד לנשיא המדינה.

הטיעון התומך בתופעה זו גורס כי הגנרלים היוו במשך עשרות שנות שירותם חומת מגן של המדינה מול אויביה הרבים. אם הפקדנו את ביטחוננו בידם אין לנו שום עילה, מוסרית או דמוקרטית, לצפות מהם שלא יצטרפו לזירה הפוליטית כאזרחים. טיעון זה נכון במובנים רבים. השאלה היא מדוע המפלגות השונות כה להוטות לגייס את הגנרלים לשורותיהן תוך הבטחות לתפקידים בכירים. פעמים רבות אין שום התאמה בין האידיאולוגיה האישית של הגנרלים לזו של המפלגות אליהן הצטרפו. כך למשל בליכוד תמיד טענו כי שרון הוא "המפא"יניק" האמיתי האחרון. במפלגת העבודה תהו רבים מה לברק ולסוציאל-דמוקרטיה בה היא דוגלת. באופן דומה רבים לא הבינו כיצד מופז מתאים לתפיסות הפוליטיות-אידיאולוגיות של קדימה. ישנן תשובות רבות לשאלה הזו אבל ככל הנראה המכנה המשותף שלהן הוא רצון המפלגות עצמן להתהדר בדמות ביטחונית בכירה ככל האפשר. מדוע? כדי לנצל את החרדה הקיומית של העם ולטאטא את הבעיות החברתיות, הכלכליות והאידיאולוגיות של המדינה מתחת לשטיח הביטחוני.

ישנה שאלה נוספת: האם הכשרתם הצבאית מתאימה לפוליטיקה דמוקרטית, זו המצריכה אינטראקציה מתמדת עם פעילים פוליטיים, הבנת מורכבותה של החברה הישראלית, הנכונות לפעילות חברתית וגם לפעילות פרלמנטרית מתמדת בועדות, במליאה ובחקיקה? כמנהיגים הם הוכיחו את עצמם בשדה הקרב אולם מרביתם כשלו במערכת הפוליטית, כשלון שהעיב על תרומתם לביטחון המדינה. להערכתי דווקא שירותם הצבאי, ולא אופיים או כישוריהם האישיים תרמו לבעייתיות בחיבור בין הקריירה הצבאית לפוליטיקה. הצבא הוא ארגון לא דמוקרטי שתפקידו להגן גם על קיום הדמוקרטיה הישראלית. לשם כך מפקדיו זקוקים לכישורים שונים לחלוטין מזו שהמערכת הפוליטית דורשת. אחת הראיות לכך היא בכול פעם שישנה התלבטות בין תקציב הביטחון לתקציבים חברתיים הגנרלים הפוליטיים בוחרים במוכר להם. באופן דומה יבול החקיקה החברתית-כלכלית של הגנרלים הפוליטיים הוא דל עד אימה. התהליכים הפרלמנטריים לא מעניינים אותם.    

באופן פרדוקסאלי הגנרלים - במיוחד אלו המצטרפים למפלגות המרכז-שמאל - זוכים להצלחה פוליטית במגזר אחד: מגזר המיעוטים. לכאורה החיבור הזה אינו טבעי. בפועל, בני המגזר החברים במפלגות ציוניות משתייכים לאלקטוראט בעל ריכוזיות והיררכיה  גבוהים, לפחות כמו בקיבוצים, במושבים ובקרב החרדים.  מציאות בה לפוקד גדול יש יכולת להניע מאות ואלפי בוחרים  מוכרת יותר לגנרלים הפוליטיים מהצבא. יחד עם זאת מעטים מהם פעלו לקידום שוויון אזרחי עבור בוחריהם ממגזר זה. חוסר היכרותם של הגנרלים הפוליטיים עם ישראל השסועה והמפולגת הוא בעוכרי החברה עצמה. הם לרוב אינם עוסקים בשאלות המטרידות את האזרחים: דיור, תעסוקה, חינוך ודת ומדינה. האם לא הגיע הזמן לאמץ את המודל הרומאי?

 כתבה ראשונה בסדרה.

מאמרים נוספים