מאמרים

מאמר
19.07.2011

גשר המוגרבים: שאלה של תבונה מדינית

לאחרונה פורסם כי ישראל ממתינה לשעת-כושר מתאימה לבצע באופן חד-צדדי תוכנית לבניית גשר גדול שיחליף את מעלה המוגרבים המוביל מרחבת הכותל המערבי אל שער המוגרבים - השער היחיד למתחם הר-הבית/אל-חרם אל-שריף שבשליטת ישראל, שממנו נכנסים למתחם מבקרים יהודים ותיירים. ממשלת ישראל יודעת שהתנגדותה של ממשלת ירדן ושל גורמים מוסלמיים ובינלאומיים לתוכנית הגשר עלולה להוביל לאלימות ולמחאות בין-לאומיות נגד ישראל, והיא שוקלת לנצל אירוע אזורי או מקומי שיתפוס את הכותרות הראשיות ויקל על קביעות עובדות במקום רגיש ביותר מבחינה דתית ומדינית. 
 
היוזמה לבניית גשר עמודים מתכתי ארוך, רחב ובשיפוע מתון תוך פירוק הסוללה שכונתה "מעלה המוגרבים" נולדה בעקבות התמוטטות הסוללה בגשמי חורף 2004. פירוק הסוללה (בו הוחל ב-2007 ועורר מחאה כלל-מוסלמית ובין-לאומית) ובניית הגשר נועדו בעיקר לאפשר את הרחבת שטח התפילה של נשים מול הכותל; לייפות את הנוף מבלי להסתיר את הכותל; ולשפר את הנגישות של נכים ושל כוחות הביטחון (יש אומרים שהוא יאפשר הכנסת שריונית או נגמ"ש). לגורמים מוסלמים בארץ ומחוצה לה אלו סיבות מספקות כדי להתנגד לתוכנית. אולם הסיבה הראשית היא מחלוקת עקרונית על הריבונות בכל מתחם הר-הבית/אל-חרם אל-שריף וסביבותיו, כולל על רחבת הכותל. 
 
גורמים ממשלתיים סבורים שמיקומו של מעלה-המוגרבים ברחבת הכותל המערבי והחוק הישראלי שהחיל את החוק והמשפט הישראליים על מזרח ירושלים דים כדי לקבוע שבנייה במקום היא עניין פנים-ישראלי שאיננו טעון אישור או תיאום. לא-כך רואה זאת ממשלת ירדן. לדידה, רחבת הכותל המערבי וכל האזור שמסביב למתחם הר-הבית הם חלק מאל-חרם אל-שריף. ישראל, טוענים הירדנים, הכירה בזכויותיה של ירדן במקום זה הן בהסכם השלום שבין שתי המדינות הן בהכרה בהמשך ניהול המקום על ידי הווקף הירדני. הם סבורים כי ישראל פעלה ברוח זו כאשר הזמינה את ירדן לבצע עבודות שיפוץ בבליטות שהיו בכותל הדרומי של הר-הבית/אל-חרם אל-שריף. 
 
לאחר שישראל החלה בפירוק המעלה הישן ובחפירות ארכיאולוגיות הוגשו נגדה תלונות על ביצוע עבודות באופן חד-צדדי במקום רגיש שהוכר על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית. שתי משלחות חקירה, האחת מטעם אונסק"ו והשנייה מטעם תורכיה, קראו לישראל שלא לבצע עבודות שאינן מתואמות עם הווקף.
 
הגשר הוא אחד ממספר מיזמי בנייה וחפירה מתוכננים או שנמצאים כבר בעבודה באזור הכותל המערבי ודרום הר-הבית היכולים להסעיר את הרוחות ולמשוך אש בינלאומית נגד מדינת ישראל. מיזם זה מעורר את שאלת האינטרסים הישראליים במתחם זה בפרט ובירושלים בכלל, ואת שאלת הדרך הנכונה לממשם. 
 
השאלה הראשונה היא מה יכול לחזק את ההכרה הבין-לאומית בזיקה של ישראל לירושלים העתיקה ולמכמני המורשת והקדושה שלה וכן בזכותה לנהלם: הדגשת אופייה היהודי (באופן בלעדי, או כמעט-בלעדי) תוך קביעת עובדות חד-צדדיות בשטח; או שיווקה כעיר-עולם תוך מיתון לחצים לעבודות פיתוח וקידום יוזמות כאלה בתיאום ובאמצעות גורמים מקצועיים בחסות אונסק"ו? ממשלת ישראל בחרה באפשרות הראשונה. לדעתי, בחירה זו תוביל בהדרגה לאבדן התמיכה הבין-לאומית בזכויות ישראל במזרח ירושלים ובעיר העתיקה. הנסיון מראה שבמקרים רבים שבהם ישראל ניסתה באופן חד-צדדי לחזק את שליטתה במתחם הר-הבית היא יצאה נפסדת (למשל, ביקורו של אריאל שרון בהר-הבית בספטמבר 2000 עלה במחיר של הדרת רגלי ישראלים ותיירים מהאתר למשך שלוש שנים). 
 
בנוסף, המדיניות הנוכחית גם מצמצמת את פוטנציאל התיירות והפיתוח הכלכלי שיכול היה להביא לשגשוג משמעותי. אילו בעולם היו נחשפים לפחות פרסומים המציגים את העבודות החד-צדדיות של ישראל להעמקת האחיזה ולהטמעת ההיסטוריה היהודית בלבד, ותחת זאת הייתה ישראל משווקת את ירושלים כעיר המייצגת את שלוש הדתות המונותיאיסטיות וציביליזציות קדומות, היא הייתה יוצאת נשכרת. ניתן לעשות זאת מבלי להמעיט כהוא זה מההיסטוריה היהודית של העיר, משום שהיהדות היא הראשונה מבין שלוש הדתות, ושתי האחרות נסמכות מאוד על המורשת היהודית. 
 
השאלה השנייה נוגעת להשפעת מיזמי הבנייה במקום רגיש על היחסים של ישראל עם ירדן. מצד אחד, ישראל נעזרה בירדן כדי לפתור את משבר הבליטה בכותל הדרומי (וסוגיות נוספות שטרם נחשפו) ובהרחקת גורמי התנועה האסלאמית הצפונית מהשפעה באתר הר-הבית/אל-חרם אל-שריף. מצד שני, ישראל מסרבת לקבל הצעה ירדנית לבניית גשר צנוע יותר שיהווה תחליף בלבד לגשר המוגרבים מבלי לפַתחו באופן שלטענת ירדן פוגע באינטרסים שלה ושל המוסלמים בכלל. לדברי שר הווקף הירדני - עבד אל-רחים אל-עכור - ישראל נוהגת בירדן שלא בהגינות בהתדיינות שלה מול אונסק"ו ומונעת ממהנדסים ירדניים לבצע מדידות בשטח כדי שיוכלו להגיש תוכנית חלופית. 
 
כאן המקום להזכיר כי עד 1996, מועד הפתיחה החד-צדדית של המוצא הצפוני של מנהרת הכותל, היה תיאום חשאי רצוף והוגן בין ישראל לבין הווקף הירדני ששמר על שקט יחסי ועל "סטטוס-קוו" שממנו נהנתה גם ישראל. המודוס-ויוונדי הקודם הופר לטובת פעולות חד-צדדיות. אלה יכולות לקצור הישגים בטווח הקצר, אך לחבל באינטרסים ארוכי הטווח של ישראל בטווח הארוך, ובעיקר בהכרה הבין-לאומית הבלתי-רשמית במעמדה של ישראל באגן ההיסטורי והדתי של העיר. נזק נוסף יכול להיגרם ביחסים עם ירדן ועם המיעוט הערבי-מוסלמי של המדינה, ועלול לחולל פרץ של מעשי אלימות על רקע מיזמי בנייה חד-צדדיים במקומות רגישים.
 

פרופ' יצחק רייטר מלמד אסלאם ומזרח תיכון בחוג למדעי המדינה במכללה האקדמית אשקלון ובתכנית לחקר סכסוכים באוניברסיטה העברית. הוא עמית מחקר בכיר במכון ירושלים לחקר ישראל ובמכון טרומן באוניברסיטה העברית. מחקרו הנוכחי עוסק בפתרון סכסוכים במקומות קדושים. שני ספריו האחרונים הם: מקום מבטחו של אללה (?) פרשת בית הקברות ממילא ומוזיאון הסובלנות: מאבק על הנוף הסמלי והפיזי (מכון ירושלים לחקר ישראל, יולי 2011), וכן:

War, Peace and International Relations in Islam: Muslim Scholars on Peace Accords with Israel (Sussex Academic Press, May 2011).
מאמרים נוספים