מאמרים


תגיות
מאמר
16.04.2014

דיכוי רכרוכי

הצד החזק ביחסים בין ישראל לפלסטינים תופס עצמו כקורבן ופשרן. זאת משום שמשטר הדיכוי הישראלי אולי מפלה את הפלסטינים מחוץ לקו הירוק ובתוכו ומדכא אותם, אולם שומר על הלהבות בגובה סביר מחשש ללגיטימיות הבין-לאומית שלו. לכן, ביחס לסטנדרטים של עצמו, הוא אכן סמרטוטי, פחדן ופשרן. החלופה הנאותה לשיח ה"פשרה" של השמאל היא הכרה בשיח ה"זכויות" הפרטיות והקיבוציות של יהודים וערבים בין הים לנהר.

סקירה של כתיבה פובליציסטית מהצד הנצי של המפה הפוליטית בישראל מלמדת כי במחנה זה שוררת תחושה חזקה כי ישראל מושפלת על ידי הפלסטינים והבדואים משני צדי הקו הירוק ונרתעת מהם. נדמה שהתחושה הזו אותנטית ולא רק מניפולטיבית – אותם כותבים באמת תופשים את ישראל כמדינה המוותרת על ריבונותה, גאוותה ועצמתה, מעלימה עין מהפרות חוק ופרובוקציות של הערבים, ובקצרה, מדינה חלשה, סמרטוטית, מפוחדת ומשותקת. מכאן גם תחושת המיאוס של הימין מול השיח התובע פשרות, למשל במו"מ המדיני, או זכויות לאוכלוסייה מוחלשת בתוך הקו הירוק. בשמאל לא מתייחסים להלך רוח זה ברצינות, אולם יש לשאול מה עומד מאחוריו. האם מדובר בתירוצים להתחמקות ממו"מ מדיני או לתביעה לנקיטת יד קשה, או שהלך רוח זה משקף אמונה אמתית וחששות כנים?

אני סבור שחשש זה, הרווח גם במרכז הפוליטי ומחלחל לשמאל הציוני, הוא אותנטי ובהול בעיני החווים אותו, באופן שרוב האנשים בשמאל הנוקשה לא מסוגלים להבין. התחושה הכנה היא של סכנה קיומית הנובעת מרפיסותנו, והשיח השמאלני הרווח על "פשרות" הדרושות בדרך לשלום מזין את הלך הרוח הזה ובוודאי לא יביא להרגעתו. התגובה השמאלנית משקפת שתי הנחות יסוד שגויות לדעתי: ההנחה כי הרטוריקה ביחס לפתרון שתי המדינות אמורה לשקף "פשרה" ישראלית, להבדיל מכבוד לזכויות הפרטיות והלאומיות הראויות לפלסטינים כשם שהן ראויות לישראל, וההנחה כי משטר דיכוי חייב להיות קשוח, חזק וגאה, ואסור לו להיות פשרן ומפוחד.

תפיסת ה"דיכוי הרכרוכי" – זה שאינו יכול להגן על הסטנדרטים של הנישול והאפליה שהוא מבקש להחיל – מסבירה רבות, לדעתי. אביא דוגמא מרכזית לכך: בתחומי הקו הירוק, ועוד יותר מכך בשטח שבשליטת ישראל בגדה, מתקיימת מערכת תכנון ובנייה מפלה במיוחד שכמעט לא מאפשרת לפלסטינים ולבדואים לבנות באופן חוקי. זאת בזמן שיישובים יהודיים סמוכים זוכים לשטחי פיתוח גבוהים לפחות פי 7 לתושב, ולפעמים הרבה יותר מכך. גם בהתייחס לעבירות תכנון בלבד, פלסטינים שבונים באופן לא חוקי צפויים להריסות בתים חסרות תקדים בהשוואה להפרות תכנון דומות במגזר היהודי (הריסת מאחזים, שהימין נוטה לנפנף בה כאכיפה מפלה לרעת המתנחלים, נובעת לרוב משיקולים מדיניים או משפטיים ולא מסיבות תכנוניות גרידא).

עם זאת, בחינה עובדתית יבשה מעלה כי ישראל אכן לא פוגעת ברוב הבנייה הבלתי-חוקית של הפלסטינים. הטענה הימנית כי "הערבים מצפצפים על החוק" – גם אם מדובר בחוק שמצפצף עליהם ולכן לא זוכה ללגיטימציה – וכי ישראל עומדת חסרת אונים מול התופעה, יש לה על מה לסמוך. מדוע לא נהרסת כל הבנייה הבלתי-חוקית של הערבים? משום שכדי לאכוף מאסה כזו של הריסת בתים תחת משטר כה מפלה של תכנון והיתרי בנייה, וכדי להתמודד עם ההתנגדות הנרחבת – האזרחית והאלימה – שמסע ההרס צפוי לעורר, דרושים אמצעי דיכוי בוטים במיוחד. אלא שמעמדה של ישראל כדמוקרטיה השייכת לעולם המערבי מעורער וגבולי דיו, והפעלת דיכוי בוטה כזה תדחוף את ישראל אל מחוץ לגבולות הלגיטימיות של העולם הדמוקרטי.

מטולי גז מפיזור הפגנה נגד הריסת בית בכפל חארס (צילום: יוסף למפל, דהרמה מעורבות חברתית)

בתחילת ימי השליטה הצבאית הישראלית בגדה אישרה מערכת התכנון הצבאית היתרי בנייה באופן הוגן יחסית, למרות המבנה הלא הוגן שלה שאין בו ייצוג לתושבים; הפלסטינים הגישו עשרות אלפי בקשות להיתרי בנייה ולרוב זכו לאישורים. הם לא צפצפו על החוק. רק לקראת סוף שנות ה-80 החלו רשויות התכנון הצבאיות לפתע לדלל מאוד את היתרי הבניה לפלסטינים ולהרחיב את הבניה בהתנחלויות דווקא. שנים ספורות לאחר מכן צנח מספר הבקשות לאישורי בנייה מצד הפלסטינים. כשהמערכת הפכה לחסרת הגינות בסיסית היא איבדה לגיטימציה ורלוונטיות, ואז נפגעיה החלו לצפצף עליה בחזרה. למערכת לא נותרה כל דרך להשגת כבוד מהאוכלוסייה זולת אכיפה נוקשה ודיכוי של כל התנגדות לכך.

עצמת העוול עומדת ביחס ישר לעצמת ההתנגדות לו ולעצמת האלימות שתידרש לדיכויה. הרס מאסיבי של בתים על בסיס מדיניות תכנון מפלה יעורר, במוקדם או במאוחר, התנגדות אלימה ועיקשת, וזו תגרור מסע דיכוי נרחב ואלים. גלי המהומות שיתחוללו יתבעו דם והרוגים בהיקף שירתיע את ההמונים, אולם אלימות ממסדית קשה כזו תהיה מכת מוות ללגיטימיות הבין-לאומית של מדינת ישראל. ראשי מערכת הבטחון מבינים זאת ולכן הם מבקשים ללכת עם ולהרגיש בלי – ליישם מערכת חוקים של אפליה בוטה אולם לאכוף אותה בצורה חלקית בלבד, אשר תשמור על הלהבות בגובה סביר. דיכוי רכרוכי כזה, שהוא אכן סמרטוטי, פחדן ופשרן ביחס לסטנדרטים שהוא עצמו קבע, גורם למדכאים לחוש קורבנות ו"פראיירים" למרות דכאנותם. כשהרמיסה של אוכלוסיה מסויימת בחוק היא כה שקופה, אין תמה שנוצרת תחושה כי אוכלוסיה זו "מצפצפת על החוק".

הריסות ביתו של עלי ג'אבר בכפל חארס (צילום: ענת ברזילי, דהרמה מעורבות חברתית)

ההפך הגמור מהדיכוי הרכרוכי היא גישה שניתן לכנותה "הגינות קשוחה", על פיה יינתנו לכלל האוכלוסיות זכויות הוגנות ושוות, אולם כל הפרה של הכללים תיתקל ביד קשה ללא רתיעה או פשרות. כמה רחוקה גישה זו מרטוריקת הפשרות וכמה חסר שיח זה בשמאל? כשהרטוריקה ממוקדת בצורך להתפשר המסגרת היא של "טובה" שישראל עושה לפלסטינים, ולא זכויות המגיעות להם ולנו: קיום לאומי עצמאי וזכויות אזרחיות. לא מדובר ב"טובה" ולא ב"פשרה", אלא בנכונות לכבד את זכויותיו של האחר באופן הוגן. שיח הפשרות הוא, אכן, שיח של חולשה, ובכך נזקו הנוסף. הוא מלבה בפאניקה את תחושת הקרבנות הישראלית בשל משטר הדיכוי הרכרוכי.

די לוותרנות, די לפשרנות. כן לזכויות אדם והגינות ביחסים שבין העמים. זוהי תביעה של כוח שעשויה להדהד היטב באזני ישראלים רבים, מימין ומשמאל.

מאמרים נוספים