המזרח התיכון ומעבר לו

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
09.11.2013

דמוקרטיה נלחמת על חייה: המקרה הטוניסאי

למרות המשברים והרציחות הפוליטיות בטוניסיה, יש סיכוי שדווקא המדינה הקטנה שהציתה את "האביב הערבי" תהווה דוגמא לשילוב של האסלאם הפוליטי במסגרת דמוקרטית.
הדמוקרטיה במדינות ערב נלחמת על חייה. גל המהומות והמחאות ששטף מדינות רבות הותיר אחריו הריסות פוליטיות. במצרים השליכו ההמונים את מבארכ מהשלטון, העלו במקומו את "האחים המוסלמים", צפו בכישלונם הפוליטי, וכעת הם מקבלים באדישות מפוכחת את שיבת הממסד הצבאי-פוליטי לשלטון. בתימן ובלוב עדיין שורר כאוס פוליטי, בסוריה משתוללת מלחמת אזרחים ומתחולל אסון הומניטרי. אם לשפוט על פי המדינות הללו, הרי עד כה "האביב הערבי" גרם נזק עצום והניב מעט מאוד הישגים.
 
אולם לצד ההתפכחות הטבולה בדם חלו כמה שינויים חשובים. למעשה, מוקדם מדי להספיד את שילובה של הדמוקרטיה במדינות האביב הערבי. ראשית, ההמונים הבינו שביכולתם לאיים על שליטים אוטוקרטים ואף לאיים על עצם שלטונם. הבנה זו חשובה לאזרחים עצמם, כמובן, אולם היא גם מהווה איום מתמיד על השליטים. שנית, לא ברור אילו שיטות פוליטיות עתידות לצמוח מתוך הכאוס הנוכחי. ושלישית, מדינה אחת, טוניסיה, שעדיין מחפשת את דרכה הפוליטית, מנסה לבנות מסגרת משפטית וציבורית שתשלב בהצלחה את המפלגות הדתיות ברקמת החיים הפוליטיים.
 
טוניסיה, המדינה שהציתה את "האביב הערבי", היא המעבדה הפוליטית המעניינת ביותר במזרח התיכון. דווקא המשבר המתחולל בה בחודשים האחרונים מלמד על עוצמתם של הכוחות הדמוקרטיים במדינה זו. מאז פברואר 2013, כאשר נרצח מנהיג האופוזיציה שכרי בלעיד, המערכת הפוליטית עוברת טלטלות רבות. הכוחות הפוליטיים הנבחרים מנסים להקים ממשלה שתנהיג את טוניסיה אך אינם מצליחים להגיע להסכמה ביניהם מי יעמוד בראשותה. חוסר היכולת להחליט על מנהיג זמני שיוביל ממשלת מעבר עד לבחירות הקרובות מלמדת על חוסר האמון השורר במערכת הפוליטית. אולם האופן שבו הטוניסאים מתמודדים עם האתגר הוא מרתק, בעיקר משום שאת החיפוש אחר אדם שיעמוד בראש ראש ממשלת מעבר מובילים גופים מהחברה האזרחית כגון ארגון זכויות הפרט, אגודת השופטים, ואיגוד מקצועי – והפוליטיקאים משתפים עמם פעולה.
 
הפגנה נגד הממשלה בתוניסיה, אוקטובר 2013 (תמונה: יוטיוב) 
אולם במקביל טוניסיה סובלת מגל פעולות טרור, שהגיע לשיאו ברצח שכרי בלעיד. הסלפים המיליטנטים מתעמתים שוב ושוב עם כוחות הביטחון, אף על פי שבממשלה יש רוב לאסלאמיסטים. אלא שהמפלגות האסלאמיסטיות המתונות – והפופולריות – השותפות בקואליציה מוכנות להתפשר בשאלת מעמד המשפט המוסלמי (שריעה) בחוק הטוניסאי, בעוד הסלפים, מטבע הדברים, מעוניינים שהמשפט המוסלמי יהיה המרכיב הדומיננטי. אך למעשה, גם המשבר הזה מלמד על נוכחותם החזקה של הערכים הדמוקרטיים בטוניסיה, שבה אפילו המפלגות האסלאמיסטיות מעוניינות לקדם את הדמוקרטיה, גם על חשבון ערכים אסלאמיים מסורתיים.  
 
אין לדעת כיצד ייפתרו המשברים הללו, אולם לאחר שלוש שנות התמודדות עם הניסיון לכונן מדינה דמוקרטית התפתחו בטוניסיה כמה מאפיינים המחזקים את יציבותה ואת הסיכוי להקמת דמוקרטיה. הראשון שבהם הוא היכולת והנכונות לרסן את הצבא. בניגוד למצרים, שבה הצבא, המעורב בפוליטיקה ובכלכלה, התייחס להדחת מבארכ כאל משבר רגעי והמתין להזדמנות לחזור לעמדות הכוח המסורתיות שלו, הצבא בטוניסיה מתרחק מהפוליטיקה. המאפיין השני הוא חוסר הצלחתם של המיליטנטים לצבור תמיכה ציבורית רחבה. גל הטרור המיליטנטי אכן מחדיר מתח למערכת היחסים בין המפלגות האסלאמיסטיות לציבור הליברלי, אבל הזרם המיליטנטי אינו מצליח לבנות לעצמו תמיכה עממית רחבה. רוב הציבור תומך בתנועות אסלאמיסטיות מתונות או ליברליות. המאפיין השלישי הוא שיווי המשקל הפוליטי שבו המפלגות האסלאמיסטיות אינן נהנות מרוב המאפשר להן להתעלם מהמפלגות הליברליות, וכתוצאה מכך הן נוטות לפשרות.    
 
השאלה המעניינת היא אם המדינה הקטנה שהציתה את אש המרד נגד שליטים מושחתים בכל רחבי המזרח התיכון תמשיך להוביל את מדינות ערב, ותציג בפניהן מודל מוצלח של שילוב מפלגות אסלאמיסטיות בתוך מסגרת פוליטית דמוקרטית.  
מאמרים נוספים