תרבות וחברה

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
02.07.2015

"דמיין את עצמך במקומי": חברה אזרחית בצל מלחמה בעזה

שנה חלפה מאז "צוק איתן", ובישראל עדיין שואלים מי אמר מה בדרשת יום השישי במסגד שכונתי באחת הסמטאות של רפיח. אולם ברצועה חיים 1.7 מיליון איש המעצבים את היומיום שלהם ממלחמה למלחמה, בדיוק כמו מצדה השני של הגדר. היומיום הזה כולל גם דאגה גוברת לבעלי מוגבלויות במרחב הציבורי, שאותה מובילים פצועי המלחמות.

השבוע חתמו ראש עיריית עזה, מהנדס העיר ונציגי ארגונים חברתיים שונים על התחייבות היסטורית: מעתה כל תכנון ובניה של מבנים ומרחבים ציבוריים בעיר עזה יהיו מחויבים בתקן של נגישות לבעלי מוגבלויות. "אנו פועלים לכך שגם בעלי מוגבלויות יוכלו למלא את תפקידם החברתי ללא בעיות," הכריז ראש העיר.

לבשורה המשמחת הזו קדמה תעמולה תקשורתית של מספר חודשים שהובילו כמה עשרות גופים שעוסקים בתמיכה בבעלי מוגבלויות ברצועה ובשיקומם. בתחילת החודש, למשל, נערך ברחבת עיריית דיר אל-בלח כינוס תחת הכותרת "דמיין את עצמך במקומי", שנועד להעלות את מודעות הציבור לזכויותיהם המרחביות של בעלי מוגבלויות ובעיקר לבטיחותם, לתחבורה נוחה וכמובן להנגשת מרחבים ציבוריים עבורם. ראש העיריה התחייב להירתם לעניין, וארגוני צעירים, תושבים ואפילו שוטרי משטרת חמאס חילקו דפי מידע לעוברים ולשבים והדביקו סטיקרים על מכוניות. הקול הזה נשמע בעזה זה מספר שנים. תחנת הרדיו "פרשי כוח הרצון" (פֻרְסַאן אל-אִרַאדַה), שקמה בשנת 2008, היא כמעט התחנה היחידה בעולם שמחצית מעובדיה הם בעלי מוגבלויות וסיקורה מתמקד רק בנושאים הנוגעים לציבור זה. היא מופעלת תחת המטריה של ארגון "אראדה", אחד מני רבים ברצועה הפועלים להשמה מקצועית וליווי חברתי של בעלי מוגבלויות ולשילובם בחברה.

המודעות הציבורית הגוברת לסוגיה זו ברצועת עזה אינה רק ענין חברתי פנימי, אלא ביטוי חשוב להשפעת המלחמות האחרונות על החברה האזרחית ברצועת עזה ועל מוסדותיה. על פי נתוני המרכז הפלסטיני לסטטיסטיקה, בשנת 2013 חיו ברצועה כ-40,000 בעלי מוגבלויות שונים (לא כולל מוגבלויות נפשיות ולקויות למידה) מתוך 1.7 מיליון תושבים. למעלה מחצי מהם סובלים ממגבלות תנועה ואחרים לקויי ראיה או שמיעה, אולם המגבלות של רובם אינן מולדות אלא תוצאה של מחלות או תאונות. בתוך קבוצה זו, חלק קטן הוא פגועי ההתקפות הישראליות על רצועת עזה. אולם מספרם הזניח יחסית בציבור בעלי המוגבלויות ברצועה, גם לאחר צוק איתן, עומד ביחס הפוך להשפעתם ולדומיננטיות שלהם בציבור.

רדיו פרשי כוח הרצון בעזה (תמונה: דף התחנה בפייסבוק)

לכך יש מספר סיבות. ראשית, רבים מבעלי המוגבלויות בעזה הם ילדים או זקנים המטופלים בדרך כלל בתוך הבית, בעוד שרבים מהנפגעים במלחמות (כפי שטוענת גם ישראל) הם צעירים בעשורים השני, השלישי או הרביעי לחייהם המעוניינים לחזור ולנהל חיים תקינים במידת האפשר בקהילה. שנית, כמו בחברות רבות בעולם, לנפגעי מלחמה יש מעמד מיוחד משום שהם נתפסים כמי ששילמו מחיר עבור החברה שבה הם חיים, ובכך קנו בגופם את הזכות לקבל ממנה כבוד.

מבדיקה של המיזמים לשילוב בעלי מוגבלויות בחברה העזתית עולה כי מדובר בהתפתחות של השנים האחרונות, וליתר דיוק בעקבות המלחמות האחרונות בעזה. הרצועה אמנם מושפעת, כמו ישראל, מהמגמה העולמית להנגשת המרחב הציבורי לבעלי מוגבלויות, אולם נראה כי המלחמות הן אלה שאחראיות לעיקר התופעה בעזה. לצד זאת, הפגיעה במוסדות טיפוליים וחברתיים לבעלי מוגבלויות בהתקפות ישראליות, כמו למשל הריסת מועדון ומגרש אל-ג'זירה ששימש עד 2012 (עמוד ענן) לאימון ספורטאים פלסטינים לאולימפיאדת הנכים, זכו לסיקור רב בתקשורת הערבית. מקרים כאלה חזרו ונשנו בשנים האחרונות והפכו מוסדות לבעלי מוגבלויות, כמו בתי חולים ובתי ספר, לסמלים לעמידה האיתנה של אנשי עזה נגד האויב.

התוצאה של כל האמור לעיל היא שמאז מבצע "עופרת יצוקה" בשנת 2008 חלה עלייה הדרגתית במעמדם של בעלי מוגבלויות בעזה ובנראות שלהם במרחב הציבורי. הם משתחררים בהדרגה מהתדמית המסכנה שדבקה בהם (למעט במקרים מיוחדים כמו השיח' אחמד יאסין או מוחמד דיף), ולרוב אינם מוסתרים עוד בתוככי הבית מתוך בושה. ההתקפות הישראליות כמו הוכיחו כי כל אחד יכול להפוך, יום בהיר אחד, לבעל מוגבלות, ולכן על החברה לדאוג לזכויות שוות עבורם. המיעוט הנהנה מהילת ההקרבה דואג, במובן זה, לזכותם של רוב בעלי המוגבלויות בעזה למרחב ציבורי נגיש.

שנה חלפה מאז המלחמה האחרונה בעזה ובישראל עדיין שואלים מה השתנה אצלנו ואצלם. מעבר לכמות הרקטות החדשות שהספיקו לייצר בחמאס או לשאלה מי אמר מה בדרשת יום השישי במסגד שכונתי באחת הסמטאות של רפיח, חשוב שנדע שמעבר לגדר מעצבים 1.7 מיליון איש את היומיום שלהם ממלחמה למלחמה, בדיוק כמו מצדה השני של אותה גדר. ההסכם שנחתם השבוע בעיריית עזה מדגים את האופן שבו המלחמות ברצועה מעצבות את מרקם החיים החברתי בה.

מאמרים נוספים