מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
10.08.2011

דעת הקהל כלפי מדינת הרווחה ומחאת קיץ 2011

לא כאן המקום לפרט כיצד ומדוע נוצר גל המחאה הפוקד את המדינה בשבועות האחרונים. בוודאי שלא ניתן להתיימר לחזות את תוצאותיו. דבר אחד יש לציין: גם אם קשה היה לחזות את עוצמת ההשתתפות האקטיבית של הציבור במחאה, לא קשה היה כבר לפני שנים לזהות את מיקומה של דעת הקהל בכל הנוגע למדיניות החברתית ולמדינת הרווחה בישראל.

בשנת 2008 נערך לראשונה סקר מקיף ושיטתי שבחן את עמדות הציבור הישראלי כלפי מדינת הרווחה והמדיניות החברתית המצויה והרצויה, תוך פילוח העדפות אלה לפי מאפיינים סוציו-דמוגרפיים וסקטוריאליים שונים. המחקר נערך לאחר כמעט שלושה עשורים שבהם טענו פובליציסטים ופרשנים כי בעשורים האחרונים חל שינוי דרמטי בעמדות הציבור הישראלי בנוגע למעורבות המדינה ואופייה של מדינת הרווחה - מחברה המאופיינת בערכים של שוויון ודגם אוניברסאלי של מדינת רווחה לכיוון דגם ניאו-ליברלי שמאופיין בהעדפת ערכי שוק חופשי, תחרות, אינדיבידואליזם כלכלי וחברתי לצדו של דגם רזידואלי-סלקטיבי של מדינת רווחה.

המגמה המרכזית שעלתה מהמחקר הייתה הפוכה. היא הראתה שהציבור הישראלי מצדיק במידה רבה מעורבות של המדינה בהספקת שירותים ציבוריים, תומך בהשקעה בתחומים שמזוהים עם מדינת הרווחה ומסכים עם הצורך לתמוך באוכלוסיות חלשות. מרבית הנשאלים הסכימו כי בישראל יש יותר מדי עניים, כי הפערים החברתיים בה גדולים מאוד, כי המדינה היא שצריכה לדאוג לבעיית העוני וצמצום הפערים ולספק הכנסה בסיסית לכל אדם, כי יש להעלות את שכר המינימום במשק, כי יש שירותים שאין להפריט בשום אופן, כי לא מוצדק לקצץ בשירותים חברתיים עבור תקציב הביטחון ועוד. ממצאים דומים מאוד עלו ממחקר שנערך שנתיים מאוחר יותר, בשנת 2010. עם זאת, המוכנות לשלם עבור השירותים שמספקת מדינת הרווחה הייתה קצת נמוכה מההצדקה הערכית שניתנה להם, ובכך יש כדי לסייג מעט את הטענה כי התמיכה במדינת הרווחה היא מוחלטת.

מחקרים אלה מצביעים, אם כן, על פער די משמעותי בין השיח הציבורי המאפיין את האליטה הכלכלית, הפוליטית והאינטלקטואלית בישראל לבין העמדות בהן מצדדים חלקים רחבים בציבור בכל הקשור למדינת הרווחה. מקורו של פער זה טמון גם בעובדה שבקרב חלקים מהאליטה הכלכלית והפוליטית בישראל השתרשה תפיסה ניאו-ליברלית שהפכה להיות מעין פרדיגמה מקצועית, והיא משאירה מרחב מצומצם מאוד לגישות או דעות אחרות.

שנית, ונובע מכך, השיח הציבורי בנושא מדינת הרווחה, אחריות המדינה לאזרחיה ומעורבות הממשלה רוֻוי מושגים, טיעונים, אינטרסים ומטענים אידיאולוגיים שאינם נהירים או חשופים לציבור הרחב, מה שמסביר את עירוב המושגים והבלבול שנחשפו במחקר בכל הקשור לפעולתם של מנגנונים כלכליים וציבוריים.

שלישית, שלל גורמים מבניים ותהליכים חברתיים מובילים חלקים נרחבים בחברה הישראלית לאמץ דפוס פעילות של קביעת עובדות בשטח בכל הקשור להספקת שירותים אותם הממשלה אינה מספקת בכמות או באיכות המבוקשת. דפוס פעילות זה כולל פנייה מוגברת לערוצים אלטרנטיביים, בדרך כלל בשוק הפרטי. כאשר תהליך מסוג זה, שבמקורו מיועד לסייע בהשגת מטרות נקודתיות לטווח הקצר, מקיף מגוון גדול של תחומי מדיניות ונמשך לאורך עשרות שנים, הוא יוצר (בין היתר) אפקט מצטבר ותחושה שהציבור מעדיף הספקת שירותים באמצעות הסקטור הפרטי. במקרים רבים הממשלה אף מעודדת או ממסדת ערוצים מעין אלה, לכאורה כתגובה לביקושי הציבור, ובכך מגבירה את התחושה שהשוק הפרטי עדיף על הציבורי בכל הקשור להספקת שירותים.

יש להניח כי ההשתתפות הפוליטית המרשימה שאנו חווים תחולל לכל הפחות שינוי מסוים במדיניות החברתית של ישראל. המחאה הניעה את ראש הממשלה להצהיר בתוך כחודש כי ישנה את האידיאולוגיה שלו, והשינוי המהותי הגלום בכך הוא כי מקבלי ההחלטות מכירים ביכולתו ובנכונותו של הציבור ל"הענישם" על התנהלותם הכלכלית-חברתית. בנקודת זמן זו, וללא גורם אקסוגני משמעותי שישנה את המצב, ספק אם ניסיונות של מקבלי ההחלטות לזרות חול בעיני הציבור באמצעות ועדות וספינים יצלחו: הציבור הישראלי רוצה מדינת רווחה.

 


 

ד"ר ניסים כהן הוא חבר סגל במחלקה למנהל ומדיניות ציבורית שבאוניברסיטת חיפה.

מאמרים נוספים