מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
09.03.2013

האיש החולה על הנילוס!

רבים מדי קוברים מהר מדי את מורסי ו"האחים המוסלמים". למרות הקשיים של "האחים המוסלמים" ויריביהם הליברלים להקים מערכת פוליטית דמוקרטית, מוקדם מדי להספיד את הניסיון

במאמר שהתפרסם בספטמבר 2010 תחת הכותרת "איש חולה על גדות הנילוס", ככל הנראה בהשראה של "האיש החולה מהבוספורוס", מציין המחבר, דייויד שנקר, את הנסיגה במעמדה האזורי והבינלאומי של מצרים תחת שלטונו של מובארק. לדידו, מצרים איבדה את מעמדה בזירות אלה והיא מתקיימת כיום בצלה של מצרים הנאצריסטית, שהיתה שחקן מרכזי במזרח התיכון.

בימים אלה נשמעת אותה פרפרזה לתיאור מצבה של מצרים לאחר המהפכה תחת שלטונו של מורסי, כפי שעשה אהוד יערי במהדורה האחרונה של אולפן שישי. יערי, בדומה לפרשנים אחרים, מציגים את המתרחש במצרים בימים אלה כסוג של התפוררות המדינה, ומכאן, השימוש בפרפרזה של "האיש החולה" יוצר קונוטציה של סוף תקופה כפי שמקובל בתיאור האימפריה העוסמאנית בערוב ימיה. תיאור זה עלול להטעות ומציג הערכה מופרזת למתרחש במצרים לאחר המהפכה.

אין ספק שמצרים לאחר המהפכה עומדת בפני אתגרים לא פשוטים של ייצוב מערכות המדינה השונות והמעבר לדמוקרטיה נראה רצוף קשיים רבים. ברם, קשיים אלה אפיינו תהליכי דמוקרטיזציה של מהפכות בחברות ומדינות מערביות כגון אנגליה, צרפת וארה"ב, אך כידוע הוכתרו בהצלחה בסופו של דבר. ניתוח הקשיים והאתגרים העומדים בפני המעבר לדמוקרטיה במדינות אביב העמים הערבי בכלל, ובמצרים בפרט, מלמד על דמיון רב לאתגרי החברות המערביות. קשיים אלה נובעים מסיבות רבות ושונות, אך בעיקר מהיעדר אמון בין הזרמים והקבוצות הפוליטיות השונות במצרים, שהוא רק חלק מפרי הבאושים של השלטון האוטוקרטי שידעה מצרים במהלך העשורים האחרונים.

התנהגותה של האופוזיציה המצרית ובעיקר זו של "חזית ההצלה הלאומית" היא דוגמה מובהקת לחוסר אמון זה. הדבר עולה בבירור בכרוניקה של הבעת אי-אמון במשטרו של הנשיא מורסי תוך הערמת קשיים רבים בדרך לרפורמה אמיתית ובנייתם מחדש של מוסדות המדינה באופן דמוקרטי. הדבר בא לידי ביטוי, בין היתר, בעתירות הבלתי פוסקות נגד כמעט כל החלטה של הנשיא מורסי, דחיית החוקה החדשה וההשתתפות במשאל עם, כך גם ההכרזה על החרמת הבחירות הבאות לפרלמנט. טענה מרכזית של האופוזיציה בהקשר זה היא סוגיית ה"אח'ואניזציה" של מצרים, ובמילים אחרות השתלטות האחים על המדינה ומוסדותיה. עיון מהיר מגלה כי טענה זו היא מופרכת מיסודה, בעיקר לאור שיעור הייצוג של האחים ברשויות המדינה ובמשרות מפתח בין אם בממשלה או כמושלי מחוזות, ועוד. חמורות מכל הן ההפגנות האלימות והשחתת מוסדות המדינה, בחסותה הישירה והלא ישירה של האופוזיציה.

דומה כי הבעיה המרכזית של המעבר לדמוקרטיה במצרים היא היעדר תרבות פוליטית המושתתת על ערכי הדמוקרטיה הבסיסיים ביותר. בניגוד לעבר, נראה כי המשטר במצרים מגלה בגרות פוליטית וכוונות כנות לדמוקרטיזציה של המדינה על ידי כינון חוקה דמוקרטית במידה רבה, בנייתן של מוסדות מדינה תוך הקפדה על הפרדת הרשויות ועוד מהלכים רבים לביסוס דמוקרטיה אמיתית שלא ניתן לסקור כאן בשל קוצר היריעה. במילים אחרות, הבעיה של מצרים לאחר המהפכה איננה נעוצה בהנהגתה אלא בהיעדר תרבות דמוקרטית בקרב ההמונים ולא פחות מכך בקרב האליטה הפוליטית, ובמקרה זה האופוזיציה החילונית והליברלית, שעל-פניו היא איננה מקבלת את הרציונל של הדמוקרטיה המודרנית שניתן לתמצת במילים: "שלטון לרוב וזכויות לכול".

לבסוף, חינוך לדמוקרטיה הוא תנאי בסיסי למעבר לדמוקרטיה כפי שניתן ללמוד מניסיון המערב בתחום. הצלחתן של החברות המערביות בבניית הדמוקרטיות שלהן היה כרוך בחינוך דמוקרטי, על שני מושגיו, כדברי ג'וזף שומפטר: דמוקרטיה היא לא רק מכניזם שלטוני אלא מערכת אידיאולוגית וערכית. זה דורש ללא ספק תהליך ממושך של הנחלת חינוך דמוקרטי להמונים אך לא פחות מזה לאליטה הפוליטית וסיגולה למשחק הדמוקרטי. ובנימה אופטימית אבקש לסיים מאמרי זה ולטעון ש"האיש החולה על הנילוס", אפוא, ניתן לריפוי בדומה לזה המערבי אך בשונה מזה העוסמאני.

מאמרים נוספים