מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
04.01.2012

האם החמאס והפת"ח יכולים להתפייס?

החמאס עובר שינויים. האם ישראל תדע לנצל זאת לטובתה?

הוויכוח הגלוי בקרב מנהיגי החמאס בשאלת הוויתור על השימוש באלימות נגד ישראל מעיד על כך שהארגון עובר טלטלה חזקה. כדי להבין את הסיבות לזעזועים אלה עלינו לבחון את השינויים שהתרחשו בו בשנים האחרונות.

שני תהליכים מכרסמים במעמדו של החמאס. הראשון, היעדר תכנית ברורה ובת ביצוע לקידום האינטרסים הפלסטיניים. הצהרתו של ח'אלד משעל כי החמאס יימנע ממאבק אלים ויחליפוֹ במאבק עממי איננה מציגה מדיניות חדשה. למעשה, זו מדיניותו של החמאס בפועל מאז "עפרת יצוקה". מזה שלוש שנים שהחמאס אינו מתעמת צבאית עם ישראל,  אם  בשל הנזק הבינלאומי שמעשי אלימות מצדו מסבים לו ואם בשל החשש שישראל תפגע באנשיו ותחשוף פעם נוספת את חוסר יכולתו של החמאס להגן על אוכלוסיית עזה ורכושה. כיוון שהמאבק האלים היה המרכיב המהותי בזהותו של החמאס מאז האינתפאדה הראשונה, הוויתור בפועל על מאבק אלים הותיר את החמאס ללא תכנית פעולה.

רבים מבין המומחים נוהגים להצביע, ובצדק, על כישלונותיו של אבו מאזן בניהול משא ומתן מול ישראל ועל הפגיעה הנגרמת בשל כך למעמדו של הפת"ח. אולם ראוי לזכור שגם החמאס אינו מסוגל לקדם את האינטרסים של הפלסטינים בשיטות המסורתיות שלו-עצמו, קרי, באלימות. כרגע, שני הארגונים עומדים בפני שוקת שבורה, ולכן שניהם מוכנים לוותר על שיטותיהם הישנות ולהחליפן במאבק עממי ומדיני.

תהליך נוסף הפוגע במעמדו של החמאס, ואף במעמדו של הפת"ח, הוא דרדור היחסים שבין שתי התנועות. כיום, מערכת היחסים הזו פוגעת באינטרס הפלסטיני, בדימוי שלהם בעיני כל מדינות העולם, ואף מאפשרת לישראל להתחמק ממשא ומתן. חשוב מכול, היא פוגעת בתדמיתם בעיני הפלסטינים, המיואשים מחוסר האונים של מנהיגותם. ללא שיפור  של ממש ביחסים ובדפוסי שיתוף הפעולה ביניהם המצב יחמיר: הפיצול יגבר, מרות התנועות תיחלש, זרמים קיצוניים ושולִיים יתחזקו, ובמקביל ייווצרו זרמים חדשים שעלולים לאיים על מעמדם של הארגונים הקיימים.

תהליכי הפיוס ושיתוף הפעולה בין שתי התנועות אמורים להתנהל  בשני מישורים לפחות, במישור האידיאולוגי ובמישור הארגוני. במישור האידיאולוגי, החמאס הוא שמוותר על עקרונותיו, ולא הפת"ח. ראיה לכך היא שכעת עומד על הפרק הדיון על הפסקת האלימות מצד החמאס, ולא שיבת הפת"ח לפעילות טרור. זו הסיבה לכך שאנו עדים לוויכוחים בקרב מנהיגי החמאס, ולא בקרב מנהיגי הפת"ח. במישור הארגוני, לעומת זאת, לא ברור כיצד שני הארגונים יתגברו על המחלוקות ביניהם. ההיסטוריה המשותפת של הפת"ח והחמאס עקובה מדם,  ולכל אחד משני הארגונים יש מנגנוני ביטחון, משאבים כלכליים ורשתות רחבות של חברים הסמוכים על שולחן הארגון ותלויים בו.

למרות הקשיים הללו, ניכר כי שני הצדדים עושים מאמצים יוצאי דופן להגיע לפיוס ולשיתוף פעולה, כפי שעולה מן הדיונים השקטים יחסית בין מנהיגי התנועות. כך, למשל, בידיעה באתר האינטרנט של החמאס, "המרכז הפלסטיני למידע", דוּוח כי נביל שעת', מאנשיו הבכירים של אבו מאזן, ומחמוד אלזהר, ממנהיגי החמאס בעזה, נפגשו השבוע, ובשיחה ביניהם עלו הנושאים הקשים ביותר מבחינת יישום ההסכמות העקרוניות שעל הנייר ואף נושאים טעונים כגון היחס כלפי האסירים הפוליטיים המוחזקים בשני הצדדים.

החמאס נמצא בצומת היסטורי. עליו להחליט אם הוא מוותר במוצהר על הנתיב האלים  ומצטרף למאבקים העממיים והדיפלומטיים שמוביל הפת"ח. מטבע הדברים, האינטרס הביטחוני של ישראל הוא שהחמאס ייוותר על דרכו האלימה ואף ישתלב, ולו רק בהסכמה שבשתיקה, במשא ומתן שבין אש"ף לישראל. כדי לקדם אינטרס זה על ישראל להצהיר שהיא רואה בשינויים שהחמאס עובר התפתחות מבורכת. ואולם, מול האינטרס של מדינת ישראל עומד האינטרס של הימין הקיצוני, המעוניין למנוע מישראל להגיע לשולחן המשא ומתן. בתגובה על השינויים בחמאס מצהיר מחנה זה כי ישראל לא תשב לשולחן הדיונים עם החמאס, או עם כל תנועה (קרי אש"ף) המשתפת פעולה עם החמאס. הצהרות כאלה הושמעו גם מפיו של  נתניהו. כדאי אפוא שראש ממשלת ישראל ישקול שוב אם הוא מעוניין לקדם את האינטרסים של הימין הקיצוני, המתנגד לעצם תהליך השלום, או לקדם את האינטרסים של מדינת ישראל. 

מאמרים נוספים