מאמרים

אודות הכותב

תגיות
ניתוח ופרשנות
12.04.2016

האם התיאולוגיה הנוצרית-פלסטינית היא אנטישמית?

מצדדי "תיאולוגיית השחרור" הנוצרית פלסטינית מואשמים לא אחת בשיבה לשורשים האנטישמיים של הכנסייה, אולם טענותיהם שונות באופן מהותי מאלה שרווחו בראשית ימיה של הנצרות. בעיניהם הבעיה איננה בחטאיהם של היהודים בעבר אלא בחטאה של מדינת ישראל בהווה: הכיבוש

הקמתה של מדינת ישראל ותפיסתה כמגשימה את ההבטחה האלוהית העלו מחדש את שאלת יחסו של העולם הנוצרי לישראל ולרעיון הבחירה האלוהית, ובעקבות זאת גם להבטחה האלוהית וארץ הקודש. כתיבה תיאולוגית ענפה בשאלה זו ניכרה מימיה הראשונים של הנצרות, וכך התפתחה "תיאולוגיית ההחלפה" (Replacement Theology), אשר מוכּרת גם כ"תיאולוגיית ההגשמה" (Fulfillment Theology) או כ-Supersessionism, ושבבסיסה התפיסה כי הכנסייה הנוצרית היא מחליפה או יורשת של ישראל ושל היהדות בברית עם אלוהים.

אב הכנסייה המוכּר ביותר בקשר לפיתוח תיאולוגיית ההחלפה והיחס אל היהדות הוא אוגוסטינוס, שנתן ליהודים תפקיד כעדים לניצחונה של הנצרות על היהדות. אוגוסטינוס המשיך את התפיסה שהתפתחה בנצרות הקדומה כי הכנסייה היא "ישראל החדשה", אך הוסיף לה פן שלילי: הכנסייה אינה ממשיכה את הבחירה של ישראל אלא מדיחה אותה ובאה במקומה. בתוך כך התפתחו בנצרות תפיסות הרואות בגירוש היהודים מארצם המובטחת ובחורבן בית המקדש קללה הרובצת על היהדות בשל חטאיה, והוכחה ניצחת לכך שהכנסייה היא "ישראל החדשה". תפיסה זאת המשיכה בנצרות גם בעת המודרנית, ואחת הדוגמאות הבולטות לכך הייתה סירובו של האפיפיור פיוס העשירי לסייע להרצל בטענה כי "היהודים לא הכירו באדוננו, ולכן איננו יכולים להכיר בעם היהודי". למעשה ביקש האפיפיור לשמר את ניתוקה של היהדות מהארץ המובטחת.

מלחמת העולם השנייה, עם תוצאותיה ההרסניות, והקמתה של מדינת ישראל הובילו את הכנסייה הקתולית, ובעקבותיה גם כנסיות פרוטסטנטיות אחדות, לשנות את תפיסתם כלפי היהדות וכלפי שאלת הבחירה. המסמך החשוב ביותר בהקשר זה הוא "בעת הזאת" (Nostra Atta), שפורסם על ידי הכנסייה הקתולית כחלק מוועידת הוותיקן השנייה ב-1965. במסמך זה הצהירה הכנסייה הקתולית כי העם היהודי מעולם לא נדחה על ידי האל. "למרות שהכנסייה היא עמו החדש של האלוהים, אין להציג את היהודים כדחויים או מקוללים על ידי האל, כאילו הדבר נובע מכתבי הקודש." העולם הנוצרי החל להתמודד עם שאלת היחס הדתי למדינת ישראל, ובעיקר עם הטענה כי הלגיטימציה להקמתה היא מקראית. לימים הצדיקו התומכים בישראל את עמדתם בטקסט המקראי, מה שחייב את המתנגדים להתמודד עמו.

כך קרה ששאלה של תמיכה פוליטית במדינה ריבונית הפכה לשאלה דתית-תיאולוגית שבסיסה בפרשנות כתבי הקודש. היחס הרגיש ליהדות בעולם הנוצרי, והחלטותיה של הכנסייה הקתולית לגבי תיאולוגיית ההחלפה, סיבכו את העניין משום שמתנגדי ישראל מואשמים לרוב בשלילת החלטות הועידה וחזרה לתפיסות קדומות של "תיאולוגיית ההחלפה", הנחשבות כיום לבעלות שורשים אנטישמיים. לא בכדי החליטו רוב הכנסיות שלא לקבוע עמדה תיאולוגית רשמית כלפי מדינת ישראל; כל עמדה שתשלול את הלגיטימציה הדתית של מדינת ישראל או תאשר אותה עלולה להיצבע בגוונים פוליטיים ולספוג הכפשות.

השיח המתפתח סביב התיאולוגיה הנוצרית-הפלסטינית בשנים האחרונות מוכיח את החששות. תיאולוגים פלסטינים המבקשים לגייס את תמיכת הנצרות העולמית בעם הפלסטיני וקוראים לפעולה נגד הכיבוש הישראלי חוזרים, אכן, לפרשנות של הטקסט המקראי ומתמקדים בבחירה האלוהית ובעיקר בשאלת הבטחת הארץ. הם מפרשים את ההבטחה כקריאה סמלית ורוחנית ומערערים על תפיסתה של מדינת ישראל המודרנית כמייצגת את העם הנבחר. אולם אף שהדעות בעולם הנוצרי חלוקות כיום בשאלת היחס למדינת ישראל וההגדרה המדוייקת של "תיאולוגיית ההחלפה", הם מואשמים לא אחת בכך שהם מצדדים בתיאולוגיה זו.

מצדדי "תיאולוגיית השחרור" הפלסטינית רכשו את השכלתם במערב ומודעים היטב לקווים האדומים שהציבה הכנסייה ביחס לדחיית הבחירה ביהדות וניתוק הקשר בין העם היהודים לבין אלוהיו. אולם העניין החשוב הוא כי טענותיהם שונות באופן מהותי מהטענות שרווחו בראשית הנצרות. הם אינם מייחסים את ביטול הבחירה לחטאיה של ישראל בעבר אלא למעלליה של מדינת ישראל בהווה, וביקורתם אינה נשענת על בסיס דתי או אמוני בלבד אלא על תפיסת הצדק האלוהי, הניזונה מרעיון זכויות האדם בתקופה המודרנית והפוסט-מודרנית. כך או אחרת, ברור כי לו הייתה הסוגיה עולה לפני מאה שנה היה לתיאולוגים הפלסטינים הרבה יותר פשוט לטעון כי הבחירה ביהדות הועברה אל הנצרות, ואתה גם ההבטחות האלוהיות.


מעיין רווה היא מאסטרנטית בחוג למדע הדתות באוניברסיטה העברית, מתמחה בתיאולוגיה נוצרית-פלסטינית עכשווית ועובדת כמנהלת פרוייקטים ביזמה הדתית לשלום ובמרכז ירושלים ליחסי יהודים ונוצרים

מאמרים נוספים