מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
12.03.2017

האם מוסלמים יכולים להיות נאמנים למדינה יהודית?

הטענה כי האסלאם מבחין בין נאמנות לשלטון מערבי-נוצרי לבין שלטון יהודי שגויה, ונעוצה בעמדה פוליטית לאומית המושפעת מהסכסוך הערבי-ישראלי. הלכתית, מוסלמים מחוייבים בנאמנות לכל שלטון זר השומר על בטחונם, רכושם וחופש הפולחן שלהם

חכמי הלכה מוסלמים, המצהירים כי השריעה מאפשרת למוסלמים להיות נאמנים לשלטון יהודי ואף מעודדת את השתלבותם במדינה יהודית, מותקפים על ידי רבים מעמיתיהם. עבדאללה נמר דרוויש, למשל, מייסד התנועה האסלאמית בישראל, עודד מוסלמים להיות נאמנים למדינת ישראל ולהשתלב בה. דעותיו לא התקבלו בעין יפה גם בקרב חכמי הלכה שנמנו עם תנועתו.

חכמי הלכה אחרים הנחשבים לרפורמיסטים באסלאם לא מעודדים אף הם את השתלבותם של מוסלמים במדינת ישראל. השיח' יוסף אל-קרדאווי, הפוסק הבולט באסלאם הסוני, טוען כי חובה על אזרחים מוסלמים להיות נאמנים למדינות לא-מוסלמיות שבהן הם חיים, למעט מדינת ישראל. הוא מבסס את עמדתו על המשפט המוסלמי הימי-ביניימי ועל הבחנה דתית בין נאמנות למדינות מערביות באירופה לבין מדינת ישראל, וטוען כי מדינת ישראל איננה לגיטימית משום שנוסדה על אדמה מוסלמית. בה בעת מעודד קרדאווי את השתלבותם של מוסלמים שחיים במדינות ובאזורים שנשלטו בעבר על ידי מוסלמים, דוגמת הודו, מדינות הבלקן, ספרד ודרום צרפת.

אלא שיחסו של האסלאם הימי-ביניימי לנאמנות לשלטון לא-מוסלמי היה תלוי בקיומו של הסכם פוליטי וביטחוני בין המוסלמים לבין המדינה הלא-מוסלמית. עיון בעמדותיהם של חכמי הלכה מוסלמים מימי הביניים וקודם לכן, שעליהם מסתמכים המלומדים המחמירים בעניין הנאמנות לישראל, מגלה תמונה מעניינת. רוב חכמי ההלכה ומייסדי האסכולות השונות בימי הביניים חייבו מוסלמים החיים תחת שלטון לא-מוסלמי, שהיה קשור בהסכמים פוליטיים וביטחוניים (עקד אל-אמאן) עם מוסלמים, בנאמנות לשלטון. מלומדים אלה הצהירו בכתביהם בפירוש כי למוסלמים הללו אסור לבגוד בלא-מוסלמים או להפר את ההסכמים.

מוחמד בן אדריס א-שאפעי (מת 820), מייסד האסכולה השאפעית הנפוצה ביותר בישראל כיום, כתב בספרו אל-אֻם כי למוסלמים אסור לבגוד בלא-מוסלמים אם האחרונים התחייבו בהסכם לשמור על נפשם ועל רכושם של המוסלמים. גם מוחמד בן אל-חסן א-שיבאני (מת 805), מעצב האסכולה החנפית הנפוצה יותר בעולם המוסלמי בן-זמננו, הדגיש את חומרת הבגידה בלא-מוסלמים במקרה שקיים הסכם ביטחוני בינם לבין המוסלמים.

עמדתן של האסכולה המאלכית, הנפוצה בצפון אפריקה, ושל האסכולה החנבלית, הנפוצה בעיקר בסעודיה ונחשבת לשמרנית ביותר מבין האסכולות, אינה שונה. שתיהן מחייבות מוסלמים בנאמנות לשלטון לא-מוסלמי הקשור בהסכם ביטחוני עם מוסלמים. עמדה זו אינה מבחינה כי שלטון יהודי לשלטון נוצרי, הינדי או סיני. יתר על כן, גם חכמי הלכה רדיקלים דוגמת תקי א-דין אבן תימיה (מת 1328) היו בדעה דומה. אבן תימיה אסר על מוסלמים לבגוד בשלטון לא-מוסלמי המעניק להם ביטחון וחופש פולחן, ואף קרא להם שלא להתבדל מבני המקום בלבושם והופעתם החיצונית, ולהשתתף באירועים חברתיים שמקיימים לא-מוסלמים כדי להקל על השתלבותם בחברה.

מקרה היסטורי בולט וייחודי למוסלמים שחיו תחת שלטון יהודי בימי הביניים היה השלטון הכוזרי, שמוסלמים רואים בו יהודי. המוסלמים שחיו תחת שלטון זה הוצגו כמוסלמים הנאמנים לשלטון לא-מוסלמי, שאותו העדיפו על פני שלטונות מוסלמיים בני התקופה. הגיאוגרף המוסלמי מוחמד אבן חוקל (מת 977) סיפר כי המוסלמים שחיו תחת השלטון הכוזרי היו מעורבים עם בני המקום מבחינה חברתית, פוליטית, כלכלית ותרבותית. בטקסטים גיאוגרפיים והיסטוריים מציגים מוסלמים את השלטון הכוזרי ככזה שעודדם להגר לתחומו והעניק להם זכויות כלכליות, חברתיות, משפטיות ואף פוליטיות.

המוסלמים תחת השלטון הכוזרי הורשו לנהל את חייהם הדתיים ואף המשפטיים לפי השריעה, ושופטים מוסלמים היו עצמאיים לפסוק בהתאם לה. מוסלמים אף כיהנו כשרים. אין תימה, איפוא, כי במקורות השונים מוזכר השלטון הכוזרי היהודי בימי הביניים כבטוח וצודק, ולכן אידיאלי להתיישבות מוסלמית.

לסיכום, הטענה כי האסלאם מבחין בין נאמנות למדינות מערביות נוצריות לבין נאמנות למדינה יהודית אינה מדוייקת מבחינה היסטורית והלכתית. היא נעוצה בעמדה פוליטית לאומית המושפעת מהסכסוך הערבי-ישראלי. בפועל, כמעט כל המלומדים מארבע האסכולות המשפטיות בימי הביניים חייבו מוסלמים בנאמנות לשלטון לא-מוסלמי שהיה מחוייב בהסכם לשמור על ביטחונם, רכושם וחופש הפולחן שלהם.


ד"ר אשרף אבו זרקה הוא חוקר ומנחה באוניברסיטה הפתוחה
מאמרים נוספים