מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
ראש הממשלה נתניהו, 2011 (צילום: משה מילנר, לע"מ)
29.12.2017

האם עושר שווה אושר במזרח התיכון?

המדינות הערביות העשירות אינן מדינות "מאושרות"; עושרן עודד אותן לעצלות מדינית, כלכלית ורעיונית, ואת המחיר הן משלמות בריבית. בשנים האחרונות מצטרפת ישראל לרשימת המדינות באזור שעושרן מעודד אותן לקפאון מדיני וביטחוני ולשחיתות גוברת על חשבון הציבור

תיאודור הרצל לא היה רק חוזה המדינה אלא שלח ידו גם בכתיבת מחזות. אחד מהם, "סוֹלוֹן בלוּדיה" שמו, מתרחש בעת העתיקה בממלכת לוּדיה באסיה הקטנה, אזור שכיום מהווה חלק מתורכיה.

בתחילת המחזה מתפרץ לארמון המלך בלודיה איש צעיר בשם אויקוסמוס ומבקש לפגוש את המלך קריסוס. אויקוסמוס נעצר בידי השומרים. לבקשת המלך ויועציו, ובהם סולון המדינאי והמחוקק איש אתונה ואיסופוס ממשיל המשלים, מספר אויקוסמוס כי עלה בידו לייצר קמח ללא עבודה וכי הוא מוכן לגלות למלך כיצד הצליח לעשות זאת אם ייתן לו את בתו לאישה.

סולון, ששומע את דברי אויקוסמוס, מייעץ למלך להוציאו להורג. לדבריו, ההמצאה מסוכנת ותוצאותיה יהיו הרות-אסון לא רק לממלכה אלא גם למין האנושי כולו. כאשר אויקוסמוס טוען כי בעזרת המצאתו הוא ישים קץ לעוני ולרעב, משיב סולון: "[האנשים] זקוקים לעוני! הוא ממריצם ומכשירם לתחבולות ולהמצאה".

המלך מתלבט, אך בינתיים נפוצה השמועה על הקמח הפלאי ותושבי הממלכה נוהרים לארמון כדי ליהנות ממנו. המלך מצווה על חלוקה מסודרת של הקמח, אך נתיניו, שיש להם כעת זמן פנוי למכביר, מתארגנים עד מהרה למרד נגדו. סולון, שתחזיתו הקודרת קורמת עור וגידים, מחליט לשים סוף לדבר ומגיש לממציא את כוס התרעלה. אויקוסמוס מת ויחד עימו נגוזה המצאתו הפלאית.

במחזה זה מעלה הרצל טענה מעניינת: העושר והשפע, במיוחד אם הם אינם באים במאמץ, מנוונים את בני האדם ועלולים לגרום לבעיות פוליטיות וחברתיות. זאת משום שהעוני והמחסור הם שממריצים את האנשים לפעולה, ובנוסף לכך מאפשרים את קיום הסדר הפוליטי והחברתי.

שדה חיטה. קמח ללא עבודה?

 

דומה שהמסקנה הזו רלוונטית גם למזרח התיכון, כולל לגבי המדינה שחזה הרצל.

אחד המאפיינים של המזרח התיכון הוא הפער העצום בין "מי שיש להם" ל"מי שאין להם", כלומר בין המדינות העשירות והמדינות העניות. מצד אחד, ניתן למצוא באזור זה מספר מדינות שנמצאות ברשימת המדינות העשירות בעולם: האתר הכלכלי Business Insider, הנשען על נתונים של קרן המטבע הבינלאומית, מונה בין אלה את קטר (מקום 1 בעולם), כווית (מקום 6), האמירויות (מקום 9), סעודיה (מקום 14), בחרין (מקום 16) ועומאן (מקום 26).

מצד שני, יש באזור מדינות עניות מאוד, כולל כמה שנמצאות ברשימת מאה המדינות העניות בעולם. אלה כוללות את דרום-סודאן (מקום 16), סודאן (מקום 52), מרוקו (מקום 75), ירדן (מקום 85), תוניסיה (מקום 89) ומצרים (מקום 94). אליהן אפשר להוסיף מספר מדינות שנמצאות לא הרחק מאחור כמו לוב (מקום 101) ואלג'יריה (מקום 103). יצוין כי לפי דירוג זה נמצאת ישראל במקום ה-152 מתוך 189 מדינות, לפני מדינות כמו צ'כיה, פורטוגל ופולין.

אך האם כל העשירים באזור הם בהכרח מאושרים? מבחינה היסטורית, חלק מן המדינות העניות באזור, ובמיוחד אלו שהיו זקוקות למשאבים כדי לבנות צבאות גדולות וחזקים (למשל מצרים וסוריה), "התמחו" בחילוץ משאבים מן המדינות העשירות, ובראשן סעודיה. המדינות העניות עשו זאת, בין היתר, על-ידי כך שהציגו עצמן כמי שפועלות למען מטרה משותפת לכל תושבי האזור, כמו למשל השתתפות פעילה בסכסוך הערבי-ישראלי, הגנה מפני תוקפנות חיצונית (למשל בעקבות פלישת עיראק לכווית ב-1990) ועוד.

גם הארגונים הפלסטינים נהגו כך במשך עשורים רבים. התוצאה הייתה מעין דפוס אזורי של גביית דמי חסות של המדינות העניות מן המדינות העשירות, כאשר הברירה שניצבה בפני האחרונות הייתה לשלם או "לסבול מהתוצאות", כלומר להסתכן בחתרנות ולעתים גם באלימות אשר תופנה נגדן.

אך זו לא הייתה הבעיה היחידה של המדינות העשירות באזור, ובפרט אלה שהמשאב העיקרי שלהן הוא נפט. מדינות אלו הפכו לפגיעוֹת הן ביחס למי שביקשו להזיק להן (למשל עיראק וכווית ב-1990) הן בעיני מי שהיה זקוק למשאביהן ולכן ראה בהן נדבך חשוב במדיניות החוץ שלו. כך או כך, התוצאה הייתה ניסיון מתמשך של כוחות זרים, אזוריים ובינלאומיים, להתערב בענייניהן הפנימיים של המדינות העשירות. ברבות הימים פיתחו האחרונות תלות הולכת וגוברת בכוחות חיצוניים, ובעיקר בארצות הברית, ששמרו עליהן מפני התערבות זרה ובה בעת העמיקו את מעורבותם בענייניהן של בנות החסות שלהם.

מנהיגי המפרץ מחלים את פניו של נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ

(Official White House Photo by Shealah Craighead)

 

בעיה נוספת שהטרידה את המדינות העשירות באזור, ובמיוחד את יצואניות הנפט שביניהן, הייתה התנודות במחיר של משאב זה. לעתים יכלו מדינות אלו לנסות להשפיע על מחיר הנפט, למשל באמצעות קרטל, כפי שעשו בזמן משבר הנפט ב-1973, אבל הן תמיד הושפעו מכך, והדבר בוודאי לא תרם לאושרן.

כדי להתמודד עם פגיעוּתן ניסו חלק מן המדינות העשירות להתעצם מבחינה צבאית ואף השקיעו בכך סכומים נכבדים. בשנת 2016, למשל, היו גם סעודיה וגם האמירויות ברשימת 15 המדינות שהוציאו את הסכומים הגבוהים ביותר על רכישת נשק בעולם, כאשר סעודיה ניצבה במקום הרביעי אחרי ארצות הברית, סין ורוסיה – שלושתן מעצמות עולמיות. אך בעוד שמעצמות אלו (יחד עם גרמניה וצרפת) נמצאו גם בראש הרשימה של עשר המדינות יצואניות הנשק בעולם, מקומן של מדינות המפרץ נפקד ממנה.

אולם הרכש המסיבי של נשק לא הפך מדינות עשירות מבחינה כלכלית, כמו סעודיה, לבעלות עוצמה צבאית. על כך יעידו הכישלונות של סעודיה במלחמות האזרחים בתימן ובסוריה וכישלונה של ההנהגה הסעודית להפעיל לחץ על ראש ממשלת לבנון, סעד אל-חרירי, הנתמך על ידי סעודיה, כדי שיפעל בנחישות נגד ההשפעה האיראנית במדינתו בכלל ונגד ארגון חזבאללה הלבנוני-שיעי בפרט.

סעודיה, שבאופן היסטורי נסחטה בידי אחרים, ניסתה את כוחה במשחק הסחטנות. לפחות בפעם הזו היא נכשלה בכך וחשפה עוד יותר את חולשתה.

גם הזירה הפנימית במדינות העשירות לא מעידה על אושר רב. ראשית, במדינות אלו, ובמיוחד בסעודיה, יש מספר לא מבוטל של נסיכים שצריך לממן, ובהזדמנות זאת גם לדאוג לכך שלא ינסו להציב אתגר בפני השליט. שנית, הציבור במדינות אלו התרגל למצב שבו "אין מיסוי ואין ייצוג", כלומר שהוא אינו נדרש לתרום מכיסו לאוצר הממלכה, אך למרות זאת נהנה מכל השירותים שהיא מציעה, ובתמורה לכך אינו מיוצג בשלטון.

עסקה זו אמנם נראית נוחה לשליטי המדינה ולציבור כאחד, אך השליטים צריכים להמשיך ו"לשמן" את הציבור כדי להבטיח את נאמנותו. הציבור, מצדו, מצפה מהשלטון לממן את צרכיו בקביעות ובה בעת חש ניכור כלפי שלטון שאינו באמת מייצג אותו.

בעיה זו חמורה במיוחד בקרב מי שאינם מרוצים מן מהמצב הפוליטי והחברתי במדינות אלו. בסעודיה, לדוגמא, יש הטוענים שהמשטר מחמיר מדי מבחינה דתית, ולעומת זאת יש הטוענים שהמשטר אינו דתי מספיק, ואולי אף "כופר". בין האחרונים ניתן למנות אנשי אופוזיציה רדיקליים שהמשטר לא הצליח לשלב במערכת הפוליטית ולכן הציע להם "הצעה שאי אפשר לסרב לה": להינמק בכלא או לעזוב את הארץ כדי להילחם מלחמת קודש (ג'יהאד) באפגניסטאן.

מה שקרה בסופו של דבר הוא שחלק מן הפעילים, שיצאו את גבולות סעודיה והגיעו לאפגניסטאן, פגשו שם אנשים שסולקו אף הם בידי המשטרים שלהם, ויחד עמם יצרו ארגונים לא-מדינתיים אלימים כמו אל-קאעדה. לימים הפנו אלה את אלימותם נגד המשטרים שלהם עצמם ונגד פטרוניתם, ארצות הברית. כך, למשל, במתקפת הטרור ב-9/11, חמישה עשר מתוך תשעה עשר המפגעים היו סעודים ושניים באו מן האמירויות, כלומר ממדינות עשירות. שניים בלבד באו ממדינות עניות יחסית, מצרים ולבנון.

במזרח התיכון הערבי, אם כן, העשירים אינם בהכרח מאושרים. ומה לגבי המדינה שאותה ראה הרצל בחזונו?

מתחילת דרכה כמדינה עצמאית כמעט ולא היו לישראל משאבי טבע, אך נראה כי דווקא העוני והמחסור הם שהמריצו את אזרחיה "לתחבולות ולהמצאה". היה זה משום שהישראלים הבינו שאינם יכולים לסמוך אלא על עצמם: על החינוך, ההשכלה והידע שרכשו ועל ההון והמשאבים שצברו. אמנם, בדרך זו הגיעה ישראל להישגים בתחומים רבים כמו חינוך, חברה, כלכלה וביטחון.

מאגר תמר (צילום מסך)

 

אולם נראה כי בשנים האחרונות חל שינוי בתחום זה, ולא לטובה. לאחר שבתחילת העשור התגלו מאגרי גז טבעי בים התיכון הפכה ישראל כמעט בין לילה למדינה עשירה – אך לא מאושרת. האסטרטגיה הצבאית מעודדת בטלנות מדינית. במקום המחסור במשאבים, שדירבן את הישראלים "לתחבולות ולהמצאה", נוצר מצב שבו "ברוני הגז" ושותפיהם בממשלה משתמשים בתחבולות, "בשם הביטחון", כדי להרחיק את הציבור מהמשאב הלאומי השייך לו, מצד אחד, ולהטיל עליו את הוצאות האבטחה של המתקנים המשמשים להפקתו, מצד שני.

התוצאה הייתה ניכור ואי-אמון מצד חלקים בציבור לא רק כלפי "ברוני הגז" אלא גם כלפי מנהיגי המדינה.

מאמרים נוספים