מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
15.08.2011

האם עלינו לפעול להחליף את המשטר ההאשמי בירדן?

חבר הכנסת אריה אלדד הגן אתמול, בראיון ל"הארץ", על יזמת הימין להפוך את ירדן למדינה הפלסטינית, וטען כי השתלטות פלסטינית על ירדן והפלת המשטר ההאשמי הן ממילא עניין של זמן. תרחיש כזה, בעיניו, יהיה "יתרון עצום לישראל בעיני העולם". אלדד אינו סבור שישראל צריכה לעודד את הפלת המשטר, אולם היא יכולה לדעתו "לבוא אתו בדברים על כך שירדן היא המייצגת את העם הפלסטיני".

אין ברצוני להתפלמס עם כמה מטענות היסוד של אלדד, ובראשן הערכתו כי הפלסטינים הם רוב של 70-80 אחוז מאזרחי ירדן. השאלה היא, כמובן, כיצד מוגדר "פלסטיני" בירדן ומיהו זה שאחראי על הענקת התואר הנכסף. בעניין זה דומה כי קל יותר להגיע להסכמה בשאלה מיהו יהודי בישראל מאשר מיהו פלסטיני בירדן. אולם בעיני זוהי נקודה שולית לדיון עצמו. שתי השאלות המהותיות הן, ראשית, בתחום ה"מצוי" - האם דינו של המשטר ההאשמי אכן נגזר; ושנית, בתחום ה"רצוי" - האם ישראל צריכה לתמוך, בגלוי או בחשאי, בהקמת מדינה פלסטינית בירדן, מתוך הערכה כי זו תסייע בפתרון הסוגיה הפלסטינית. לשאלות אלה אבקש להתייחס להלן.
 
במישור המצוי לא המשטר ההאשמי הוא לב העניין, כפי שבמצרים לא מֻבַּארַכּ היה לב העניין: איתנותו של הסדר הקיים, או, במקרה של ירדן, הדומיננטיות העבר-ירדנית (ה"שבטים") בתהליך קבלת ההחלטות בתחום המדיני-בטחוני, היא הסוגיה המהותית. גם אם המשטר ההאשמי ייפול, או שסמכויותיו תישחקנה בהדרגה, אין משמעות הדבר שהדומיננטיות העבר-ירדנית תיפגע, ואולי אף ההיפך. לכן השאלה שיש לשאול היא האם יש לישראל אינטרס לאיים על האליטה העבר-ירדנית. אם התשובה שלילית, אזי יש לדחות את עמדתו של אלדד. אם התשובה חיובית, אזי הדרך הבטוחה לעשות זאת היא לעשות מעשה אלדד.

האליטה העבר-ירדנית, ובעיקר הממסד הצבאי-בטחוני בירדן, חוששים מזה שנים ארוכות כי ישראל תנצל כל הזדמנות לפתור את הבעיה הפלסטינית על חשבון ירדן. בשנים האחרונות, ועקב התחזקות הימין ונדידת שיח ה"מולדת החלופית" לימין המתון ואף למרכז הפוליטי בישראל, החשש העבר-ירדני הפך לחשד ממשי. בשנה שעברה אף נדון הנושא, בדאגה ניכרת, באקדמיה לבטחון לאומי של הצבא הירדני. העמקת השיח הציבורי והעיסוק הפוליטי-מדיני בישראל בהפיכת ירדן למולדת החלופית לפלסטינים תפער קרע קשה ביותר, אולי בלתי ניתן לאיחוי, במערכת יחסי האמון השברירית בין המדינות, ותדרדר את שתיהן לצעדי מנע ותגובה חריפים. אלדד מודע לכך, ולכן מקבל באופן עקרוני את עמדת מקבלי ההחלטות בישראל כי אין לעסוק בכך באופן פומבי.

כאן עובר הדיון למישור האסטרטגי, הרצוי. אלדד סבור כי רבים ממקבלי ההחלטות בישראל "היו מברכים בגלוי או בסתר על הקמת מדינה פלסטינית בירדן". אני מאמין כי דבריו אינם מופרכים. בשנים האחרונות (וביתר שאת בחודשים האחרונים) ישראל נערכת ממילא למזרח תיכון חדש הנשלט על ידי חזבאללה, חמאס והאחים המוסלמים, ואלה יורתעו לא בהסכמי שלום אלא בזכות עליונותה הצבאית של ישראל. מוטב, כמובן, שהמדינות השכנות תְשַתֵּפְנָה פעולה עם ישראל בהבטחת גבולותיה, אולם ישראל נערכת לכך שתהיה מסוגלת לדאוג לעצמה. לכן, אם ישראל תעריך שמדינה פלסטינית בירדן תסייע לה בפתרון הסוגיה הפלסטינית, ייתכנו תרחישים שבהם הסיכון הבטחוני הנשקף ממדינה כזו יתאזן עם הסיכוי המדיני שתציע, מה שיוביל לעיון מחודש בעמדתה של ישראל ביחס לירדן.
 
יכולת ההשפעה של ישראל על המתרחש בזירה הפנים-ירדנית מוגבלת, ולכן היא נוקטת זהירות רבה ביחס למשטר ההאשמי ולאליטה העבר-ירדנית. לדעתי זוהי עמדה מוצדקת מבחינה מדינית-בטחונית ואף מבחינה ערכית. המחלוקת שלי עם אלדד היא עקרונית: תכנון אסטרטגי ומהלכים טקטיים ישאו פרי רק אם ישראל תדע לרתום את ידידותיה ושותפיה באזור למהלכים מדיניים שישרתו את כל הצדדים. עליה לעשות זאת מעמדה של שיתוף פעולה ולא בגישת "עם לבדד ישכון", תוך אילוץ האחר וכפייה עליו, כפי שמרמז אלדד. כיצד תוכל ישראל לעשות זאת ביחס לסוגיה הירדנית-פלסטינית, ובייחוד ביחס לירדן ולגדה המערבית? על כך במאמר הבא.
מאמרים נוספים