מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
13.09.2013

האמת שאחרי הנמנום הראשוני

העימות עם הנוכחות האלוהית הוא נדיר. אפשר להפיק ממנו מחילה ואישוש, לעשות מה שצריך כדי להיחתם לחיים טובים, לעמוד בהצלחה באתגר של יום כיפור. אבל אפשר גם להתייחס אליו כאל רגע של מבט על הקיום כמות שהוא, שלא על מנת לקבל פרס או לצאת מחוזקים.

התכוונתי במקור לכתוב את משא ירושלים. ליתר דיוק, התכוונתי לכתוב את משא הקהל הירושלמי. נכחתי לאחרונה בקונצרט בירושלים והתחלחלתי מן ההתנהגות של הקהל הזה, המשכיל והמבוסס (והאשכנזי, יש לומר), אל מול האמנים שהופיעו. רציתי לכתוב על גסות רוח ישראלית, ואולי על היחס בין תרבות לתרבותיות ועוד התרעמויות והתרעמויות זוטא על מצב האומה ובירתה הנצחית. אבל אחרי שיחה עם החבר הכי חכם הבנתי שיש כאן משהו אחר. היה הגיון מסוים במעשיו של הקהל שעצבן אותי, וההגיון הזה לא נובע רק משיוכו החברתי או המעמדי. לכבוד הגעתו של יום הכיפורים אנסה לעמוד על ההגיון הזה.

הקונצרט נערך במסגרת פסטיבל ירושלים למוסיקה מקודשת. אפשר כבר בפתיחה להצביע על העובדה שזו איננה מוסיקה "קדושה", אלא מוסיקה "מקודשת". יכול להיות שאני מייחס לזה יותר מדי חשיבות, אבל מוסיקה מקודשת היא מוסיקה שעושים אותה כזו, ואין בה איכויות אינהרנטיות של קדושה. הפסטיבל עצמו הציע מגוון מופעים, וביניהם לילה במתחם עתיק שבו ניתן להסתובב באופן חופשי בין מוסיקאים ואמנים מתחומים ודיסציפלינות שונות שייצרו מוסיקה מקודשת בזמן אמת. אחרי מבט ראשון בפרסומים הרגשתי שהפסטיבל מבקש להסיר את הקסם מן המוסיקה הזו, שקשורה קשר אינטימי לעבודה דתית, ולהציג אותה כ-"אמנות". הצרכן נהנה מאמנות והאמן יוצר אמנות, ובתווך בין שניהם מתמקמת חוויית הפסטיבל. לא נראתה התייחסות לאותו היבט של מוסיקה קדושה ששם את האמן ואת הצופה באותו צד, כשבצד השני יושב נמען התפילות – אלוהים.

הקונצרט המסוים שבו השתתפתי הוצג כהפקה מיוחדת, ובעצם כשני מופעים בכרטיס אחד. המופע הראשון הופק על ידי נגן העוד והכינור יאיר דלאל. כל מי שקצת מתענין בישראלים שמנגנים מוסיקה ערבית מכיר את יאיר דלאל. הוא ניהל את התכנית האמנותית בטקס קבלת פרס נובל לשלום של רבין, פרס וערפאת. הוא אמן רב תחומי באמת ובתמים שנע מנגינת סולו אינטרוספקטיבית בעוד ועד להובלת הרכבים של מה שניתן לכנות "מוסיקת עולם". בהופעה הזו הצטרפו אליו שני מוסיקאים ערביים ידועים, ג'ורג' סמעאן והזמרת לובנא סלאמה. האטרקציה המרכזית היתה מקהלה של נזירים אסטוניים שמנתה חמישה חברים וחברה (ומנצח). ההופעה הוצגה כמפגש בין-דתי בו ישירו המשתתפים את המוסיקה המקודשת איש של רעהו. על המופע השני לא אמרו הרבה. זו היתה מקהלה של נזירים יווניים המתמחים בשירה ביזנטית עתיקה. כן אמרו, מספר פעמים לפני תחילת הערב וגם במהלך המופע הראשון, שהערב צפוי להיות ארוך.

הרכבו האנושי של הקהל היה בדיוק כפי שניתן לצפות מאירוע ירושלמי כגון זה המתקיים באולם של ימק"א. בעיקר זוגות מבוגרים, מבוססים ומשכילים. לא מעט מכרים ותיקים נפגשו בין השורות אחרי שלא התראו מספר שבועות או חודשים. קונצרט כזה מקבץ את נידחי השבט הירושלמי המסוים הזה, השבט שאהרון ברק קרא לו פעם "הציבור הנאור". אבל מדוע? מה הם רצו לראות?

הקהל אהב מאד את המופע הראשון. יאיר דלאל הוא נעים הליכות, והחזון שלו ממלכתי וקל לעיכול, במיוחד עבור אלו שנכחו באולם. כולם היו שווים על הבמה שלו. יצירה בלטינית, ואחריה פיוט בבלי בעברית ושיר ידוע בערבית וחוזר חלילה. השירים שבוצעו פנו לאלוהים מפרספקטיבה אנושית כללית, ללא הקשר ספציפי או שיוך מסורתי ברור. כל אחד אמנם הושר בשפה אחרת, אבל הגבולות נחצו כל הזמן. זו היתה בעצם הלוגיקה של המופע. כשחברי המקהלה האסטונית שמשו כהד ליאיר דלאל עצמו בפיוט "מה נאוו עלי" (אחד מן הפיוטים האהובים ביותר על יהודים יוצאי עיראק, פיוט חדש יחסית שהולחן ומושר במקאם עג'ם, המקביל מבחינה מוסיקלית לסולם דו מז'ור המערבי ולכן קל עד מאד לעיכול גם עבור הדיוטות מוסיקליים גמורים) ושרו טקסט בעברית, ניכר היה שמפיקי המופע רצו להעביר את מסר ביחס לקדושה ולדתיות. המסר היה שבכל הנוגע לתשוקה לאלוהים ולעבודתו, הקשרים הם ענין לחלשים ולמוגבלים. האלוהות מייצגת את הנעלה בעולם, ולכן הכמיהה אליה משותפת לכל בני האדם ונותנת תקווה לכל בני האדם.

זה היה מסר שמצא חן בעיני הקהל הנאור. הרי הנאורות ממלאת בדיוק את אותה פונקציה. הרציו, השכל, מוצג כצד הנעלה של האנושות. צריך לשאוף אליו כיוון שכאשר הוא ישלוט ייעלמו כל ההבדלים שגורמים לבני האדם לרצות זה במותו של זה. השאיפה הזו לאחדות קבלה ביטוי ברור ומובהק במופע של יאיר דלאל. אסטונים ששרים "חטאנו לפניך, רחם עלינו" לא רק שואפים, אלא גם מגשימים. התענוג ניכר על פניהם של הצופים. אלוהים הפך למי שמשקף לנו את הפוטנציאל שלנו, אמצעי להשגת המטרה של מקסום הפוטנציאל ללא גבולות.

שביעות הרצון הזו בלטה על רקע היעדרה של תכניה. הקהל בהחלט חיפש את התכניה כשהגיע לאולם, ונשמעה התמרמרות כשלא נמצאה אחת כזו. זה היה קהל שרצה לדעת מה הוא שומע. במהלך המופע הראשון לא הציגו האמנים את הקטעים שבוצעו, אבל כמעט שלא היה צורך בכך. מה שבוצע בעברית היה מוכר לכולם, או שהיה קל במיוחד לעיכול. מה ששרה המקהלה האסטונית בלטינית היה "קולטורה". לא היה צורך לדעת בדיוק באיזו יצירה מדובר כדי לדעת שצריך להאזין לה בכובד ראש ובשקט מופתי. מספר הקטעים שבוצעו בערבית היה הקטן ביותר במהלך הערב (בין אחד לשניים) וגם להם, כמובן, יש להאזין בכובד ראש. לא היה צורך בתכניה, כיוון שהמסר הועבר ונקלט.

המופע השני היה ממש אנטיתזה של הראשון. הנזירים היווניים עלו על הבמה בהליכה מן הכניסה לאולם. הם לבשו גלימות שחורות מצמר שנראה מגרד, והם שרו כל הזמן. הם לא הוציאו מלה מדוברת מפיהם לאורך כל המופע. מהתרשמות שטחית, גם אם היו מדברים סביר להניח שזה לא היה באנגלית. זה היה הרושם הראשון, והמהמם למדי, מתחילת המופע. הנזירים הללו היו בדיוק מי שהם, לא יותר ולא פחות. מקהלה ממנזר מבודד שמתמחה בסגנון שירה עתיק ובלתי מתפשר. הפוליפוניה הביזנטית שלהם לא היתה קלה לעיכול. היתה בה מונוטוניות גרגוריאנית וסלסול שהקשה לעקוב אחרי המנגינה. ובכלל, הם היו כל כך הם עצמם, עד שהקהל לא יכול היה לראות בהם שום דבר מעצמו.

לשיר הראשון עוד הקשיבו בנימוס. בכל זאת קונצרט, ומקהלת נזירים, ונאורות שמחייבת. אבל כבר מתחילת השיר השני נרשמה תכונה בעולם, ולאט לאט החלו הצופים הירושלמים להתגנב החוצה. הנזירים היווניים המשיכו לשיר. עצרו קלות למחיאות כפיים בין קטע לקטע, ופצחו מיד בקטע הבא. הצופים שנשארו, עדיין הרוב הגדול בשלב הזה, ניסו להבין מה קורה. לא מעט סמארטפונים נשלפו בשלב זה, כדי לנסות ולהשיג מידע אובייקטיבי לגבי החזיון. אולי יצליחו להבין משהו לגבי המקהלה, או השירים, או המוסיקה. לא הצליחו.

The Monks of Chevetogne (photo: youtube)

זה לא היה פשוט. בשלב מסוים שרו הנזירים קטע ששילב בין רצ'יטאטיב (כמעט דיבור מונוטוני) של אחד הנזירים והד שענו אחריו חבריו. גם אני מצאתי את האתגר כמעט גדול מדי. הרגשתי כבדות נופלת על עפעפיי ונמנמתי קצת. הקהל מסביבי המשיך לצאת. היוצאים כבר לא המתינו לסוף הקטעים. היו כאלו שהביטו בשעוניהם במבט מתנצל (ואז הבנתי למה הדגישו שוב ושוב שהערב עומד להיות ארוך. זו היתה אסטרטגיית יציאה), והיו כאלו שפשוט התיקו את מבטם מן הבמה ויצאו בהחלטיות. לא היה לי ספק שאיש מהם לא היה יוצא כך כשיאיר דלאל וחבריו מנגנים על הבמה.

ואז שמעתי פתאום את הנזירים שרים. לא פענחתי את פשר המלים, וגם לא התחברתי למוסיקה המסתלסלת. שמעתי אותם שרים, וראיתי אותם עומדים מרוכזים זה בזה, והבנתי באמת את מה שכתבתי למעלה. הנזירים הללו היו הדבר עצמו. את השירה הם ירשו מאלו שבאו לפניהם, ואלו שבאו לפניהם ירשו אותה, בסופו של דבר, מן המקהלה הראשונה ששרה את השירים הללו לפני אלף שנה. הם לא שקפו דבר ולא שחקו שום תפקיד. כל מה שהם עשו היה להלל את אלוהים בדרך האחת בה ידעו לעשות זאת. הדתיות שלהם לא היתה בעלת ערך של אמת כיוון שהיתה נכונה יותר, או עשירה יותר, או מלאת פוטנציאל יותר מכל אפשרות אחרת. היא פשוט היתה אמיתית. אלוהים ניצב בעדת אל, והוא ניצב שם אם ירצה הקהל הירושלמי ואם לא ירצה.

הקהל, כמובן, לא רצה. הצופים לא ידעו כיצד להתמודד עם מנת האמיתיות הזו. היה להם נוח ונעים עם מה שהכירו, עם מה שהראה להם כמה הם באמת פתוחים כפי שחשבו שהם. אבל הנזירים הללו, שבאו לעבוד את האל בעבודה היחידה שהכירו, לא בקשו אינטראקציה. אולי הם בכלל חשבו על עצמם ועל הקהל כמי שעומדים באותו צד של המתרס, כבני אדם בעולמו של אלוהים. הירושלמים, בכל מקרה, המשיכו לצאת כשהבינו שהנזירים ממשיכים. כשהנזירים סיימו את המופע, הם החלו לרדת מן הבמה כדי לצאת כפי שנכנסו. כמה וכמה צופים נאלצו להתגנב החוצה מהר או לקפוא במקומם כדי לא להתנגש בנזירים היוצאים.

יום הכיפורים הממשמש מערער לי תמיד את ההוויה הישראלית הכאילו מובנת-מאליה שלי. הישראלים היהודים מכירים את זה היטב. זה יום של הסכמה ושקט, שתי תכונות שמדירות את רגליהן מן הפרהסיה הישראלית בדרך כלל. זה גם יום של נוכחות אלוהית (או לכל הפחות נוכחות גדולה מן האנושית הפשוטה) בלב היומיום הישראלי. הצום, התפילה, ההבדל הברור בין היום הזה לכל יום אחר, כל אלו מעמתים רבים מאתנו עם אלוהים בלי שנכריע לגבי קיומו או אופיו. אנחנו חושבים עליו יותר מבימים אחרים, גם אם רק כדמות באגדה על הגורלות הנחתמים, או אפילו כמושא של זעם כלפי אלו שכופים עלינו את ההדממה הזו.

מה אפשר להפיק מן העימות הזה? אני רוצה לחשוב עליו במושגים של הקונצרט שתיארתי. אפשר להפיק מחילה ואישוש. אפשר לעשות מה שצריך כדי להיחתם לחיים טובים, ואפשר לעמוד באתגר של יום כיפור ולצאת בידיעה שעמדת בו היטב. אבל אפשר  גם להתייחס אליו, דוקא בגלל נדירותו, כאל רגע של אמת. אפשר לעמוד מול האמת הזו ולתבוע מעצמנו להיות בה גם בלי לקבל פרס או לצאת מחוזקים. האמת הזו, טריוויאלית ככל שתהיה, אינה שכיחה במחוזותינו. היא גם אינה תובעת אמונה או אדיקות. היא דורשת רק עוד כמה דקות אחרי הנמנום הראשוני.

מאמרים נוספים