מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
10.01.2014

אנחנו כאן אורחים לרגע? הבט סביב!

ה"יעילות" ההרסנית שבה אנחנו מתעלמים מהמרחב היא גם פחד ממנו ומסביבתנו: פחד מפני התפשטות לא יעילה, לא מתוכננת, לא מגודרת. המבצר הוא המרכז, והחיבורים אליו הם סכנה שיש לצמצם את החשיפה אליה. אם ערביי הגליל הם מפחידים, אולי גם עניי חצור כך.

בשבוע שעבר מיקדנו את המבט על המסגור של העיר צפת את עצמה בראש ההר כמבצר המתייחס אולי אל סביבתו הרחוקה אך מתעלם מהקרובה. הפרקטיקה המאפשרת את קפיצת הדרך הזו בין צומת עמיעד לצפת היא תכנון יעיל ההופך את העקוב למישור ובכך מעקר את המרחב ממאפייניו האורגניים.

התכנון היעיל חושב, קודם כל, על המטרה, על הפונקציה, ולה הוא מכפיף את המציאות. הצורך הוא כביש מהיר והמציאות היא הר עם קווי גובה מתפתלים. מה עושים? מתאימים את ההר לצרכי התחבורה: משטחים את הקרקע, חופרים וחוצבים בהר, וכך אפשר לסלול עוד מחלפים ועורקי תנועה. התוצאה היא חיבור יעיל בין נקודה לנקודה, המייצר קפיצת דרך במובן כפול: קיצור משך זמן הנסיעה בין נקודה לנקודה ומתיחת קו ישר יחסית בין שתי נקודות, קו הקופץ מעל מעקשי הדרך ומייתר אותם.

לגישת התכנון היעיל יתרון נוסף. היא מאפשרת לנתק בין עבודת התכנון לעבודת הביצוע מבחינת ה'מושב בחיים' של המבצעים את המלאכה. כפי שהציע דורקהיים, חלוקת עבודה היא מאפיין בולט של החברה המודרנית, וזו חלוקת עבודה שבוראת עולם בצלמה. יכול לשבת המתכנן של התחבורה במשרד שבעיר הגדולה (ירושלים או תל אביב), לקבל מהלמ"ס את הנתונים הרלוונטיים ולייצר תוכנית שתהלום את צרכי ההתפתחות בהווה ובעתיד. התוכנית תהיה יעילה והיעילות שלה לא תהיה תלויה בכלל במתרחש בשטח, במציאות. מי שיידרש לבצע את המלאכה יידרש למציאות בשטח, יידרש לחשב את כמות חומר הנפץ שיזדקק לה, יידרש לחשב את מספר המשאיות שיוכל לעבוד איתן ועוד כהנה וכהנה אילוצים שהמרחב יכתיב כדי שניתן יהיה, בעצם, להכניעו.

מימוש גישת התכנון היעיל יהיה תחבורה יעילה שתאפשר חיים יעילים שבהם נוכל להיות במקום אחד ובמחי רגע לזוז למקום אחר ללא קשיים מרובים. המקום יכפיף את עצמו ליעילות של החיים.

את אותה גישה של יעילות ניתן לזהות גם בתכנון בתים ובניינים. הקרקע עליה מתכננים היא קרקע וירטואלית. המתכנן מקבל לידיו נתון של מספר הקילומטרים הרבועים עליו יוכל לתכנן. הדחפורים כבר ישטחו את הקרקע וכך, מבחינת המתכנן, לא משנה היכן ישב הוא עצמו. מבחינתו הוא נדרש לתכנון של קיום באופן סטנדרטי: שטח ישר עם מספר קמ"ר נתון ומגבלות נוספות שמשיתים עליו בהתאם להקשר. ושוב חלוקת העבודה: המתכנן ישב בעיר הגדולה, המבצע יידרש לשהות בשטח ובסוף יקום משכן לתפארת הסטנדרט המקצועי.

כוחה של הגישה הזו הוא ייתור הצורך של המתכננים, בין אם בתחבורה ובין אם בבניית בתים ובניינים, לשוחח באיזשהו אופן עם האדמה, עם המרחב. השיחה הזו שמורה להנדסאים ולקבלנים המבצעים, והיא תהיה שיחה במעמד צד אחד. כל תכליתה תהיה הכנעה ללא עוררין של המרחב.

מול הגישה היעילה והמערבית הזו קיימת אפשרות אחרת. אפשרות שבה המציאות מכפיפה את התכנון והקיום מתארגן לאור האילוצים הללו. המקום מחייב לשהות בתוכו, להרגיש אותו. ההליכה אליו מחייבת מאמץ והיציאה ממנו מחייבת מאמץ. וכך ההגעה אל המקום הופכת לבעלת משמעות הן מהיבט תחבורתי הן בכל הנוגע להקמה של בתים ובניינים.

בגישה ה'בלתי יעילה' נסללים נתיבי התחבורה בהתאם לקווי הגובה בשטח הנתון. הנסיעה בהם, שלא לדבר על הליכה בהם, מחייבת ערנות לפיתול הבא, למכשול הבא וכדומה. המבט אינו אל נוף החולף מבעד לשמשה אל מבט דרך נוף שהנוהג בו מתמזג אתו. זה לא יעיל, זה מאריך את הדרך, זה מעייף אבל את הדרך מרגישים היטב וכך גם את ההגעה אל היעד.

חשבו על הדרכים בערים הערביות ובכפרים. הזווית בכביש כל כך תלולה בהן לעתים, עד שלא פעם הרכב מתקשה בטיפוס. התכנון היעיל היה משטח את הדרך, מייצר עיקול נוח יותר. הביצוע הלא יעיל פשוט סולל את הדרך בהתאם לקווי הגובה, וכשהוא נדרש לטפס הוא פשוט קופץ עם הכביש קו גובה נוסף: פתאום עלייה תלולה אבל לרוב קצרה, בניגוד לתכנון היעיל המייצר עלייה מתונה אבל ארוכה יותר.

וביעד, בבית או בבנין שאליו מגיעים, המצב דומה כשלא חושבים ב'יעילות'. זהו בית שבדרך כלל זה שבנה אותו הוא גם זה שתכנן אותו. סטנדרט הבנייה בשכונה אינו אחיד כיוון שכל אחד בנה את ביתו לעצמו. אם קיים דמיון בין הבתים הרי שהוא נובע אולי מאותו קבלן המסייע לבנייה או משאיל או מחכיר את כלי העבודה. חלוקת העבודה אינה במיטבה.

חשבו על צלע הר עליה מחליט מאן דהוא לבנות או להרחיב את ביתו. הוא נדרש ראשית לייצר משטח ישר לבנייה. כיצד הוא עושה זאת?

בתי הכפר עכברה. ברקע: צפת (צילום מסך: יוטיוב)

הוא מקים עמודי תמך שעליהם יוכל לבנות משטח שיהווה את הרצפה של הבית. העמודים הללו תוחמים מרחב חדש אותו הוא יכול לנצל כמחסן או כחניה או לבחור להשאיר כמו שהוא. על מנת לבנות את עמודי התמך הבנאי נדרש לדבר עם הקרקע, לעיתים לחצוב בסלע ולעיתים להתחבר לקווים שלה.

 

זוהי לא בנייה יעילה. זו בנייה ש"מבזבזת" מרחב בכך שהבתים נמוכי קומה בדרך כלל, וכך במקום בניין רב קומות המתנשא לגובה ומאכלס אנשים רבים על פני שטח קטן יחסית אנו מקבלים בנייה שמתפשטת. אבל זוהי בנייה המתחשבת בקרקע, ובעיקר מכבדת את המקום. היא מקבלת את האדמה כישות בעלת קיום עצמאי, ולא רק כמשאב שניתן להקצות ולהשתמש בו בהתאם לצורך אישי.

נחזור למפת העיר צפת המתמקדת בשכונות הקיימות ומתעלמת מבנותיה במרחב, ונחשוב שוב על ההתעלמות הזו: אפשר לפרש את ההתעלמות וההדרה כחלק מגישת התכנון היעיל והפונקציונאלי המתייחס אך ורק למה שקיים ורלוונטי: העיר עצמה והדרך המהירה אליה. אולם אפשר לחשוב על ההתעלמות מהמרחב גם כפחד ממנו; כפחד מפני התפשטות לא יעילה, לא מתוכננת, לא מגודרת. המבצר הוא המרכז, והחיבורים אליו הם רק פונקציה שסכנה בצידה ועל כן יש לקצר את השהות בה. תושבי עכברה הם מפחידים, הם חלק מערביי הגליל, ולכן הם מחוץ לגדר או מחוץ לתוכנית המתאר. וכשמפחדים, אז אולי גם עניי חצור מפחידים?

על המשמעות של הגישות השונות לבניה, לתנועה, לגידור ולהתפשטות במרחב נרחיב בשבוע הבא.

מאמרים נוספים