מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
24.03.2015

הדיאלוג הטורקי-כורדי: אוטונומיה או הגדרה מחדש של הלאום?

מפלגת השלטון בטורקיה מקדמת את תהליך השלום עם הכורדים כחלק מהתהליך המבורך בעיניה של פירוק הרפובליקה הכמאליסטית. ארדואן מוכן להקריב מרכיב בהגדרה הלאומית של מדינתו במסעו לחידוש עברה הדתי והאימפריאלי המפואר של טורקיה. המשמעות המעשית היא נכונותה של טורקיה להכיר בזכותם של הכורדים להשתמש בשפתם ולהתאגד פוליטית.
מנהיג המחתרת הכורדית עבדוללה אוג'אלאן, "אַפּוֹ" בפי אנשיו, יושב בכלא באי אימראלי ליד איסטנבול מזה כחמש עשרה שנה. בשנים האחרונות הוא מנהל דיאלוג עם המנהיגות הטורקית, בעיקר מול ראש השירותים החשאיים הקאן פידאן המגיע לבקר אותו בכלאו. בתחילת מרץ השנה הורה אוג'אלאן למפקדי המחתרת לכנס ועידה של הארגון באביב, וקרא להם להניח את נשקם ולקדם את השלום. תושבי טורקיה הכורדים שמחו על הבשורה, אולם המפקדים דורשים שאפו ישוחרר לפני הוועידה, ומכריזים שלא יסכימו להפסקת האש אם לא יופיע בפני הלוחמים.
 
השלטון הטורקי משדר אופטימיות ומכריז שהשלום קרוב. בסיבוב הקודם, לפני כשנה וחצי, מינה ראש הממשלה (היום הנשיא) ארדואן קבוצה של שישים אזרחים נשואי פנים – אישי ציבור, אקדמאיים בעלי יוקרה, אנשי עסקים ותרבות – וקרא להם "החכמים". תפקידם היה להכשיר את לבבות הציבור לתהליך השלום עם הכורדים. החכמים נפגשו עם המנהיגות המקומית במחוזות המדינה והמהלך לווה בהתעניינות אינטנסיבית של התקשורת. בחודשים האחרונים נעלמו "החכמים" מן התודעה הציבורית, ופינו מקומם שוב למשא ומתן הישיר בין המנהיגות הכורדית לזו הטורקית. הפעם דומה שהוא מנוהל באינטנסיביות ובחשאיות רבה.
 
אולם למשקיף מבחוץ כלל לא ברור אם יש באמת תהליך שלום, ובאיזה שלב הוא נמצא. השיח הטורקי הגלוי מזכיר קצת את ימי אוסלו שלנו: התחושה בקרב רבים מהישראלים והפלסטינים הייתה שהשלום ממש בהישג יד – הנה הנה חותמים על הסכם והסיוט נגמר, ובעצם בשני הצדדים לא הייתה הבנה שהפער בין שאיפות שני הצדדים גדול מכדי לגשר עליו בהסכם מהיר.
 
דגל כורדיסטאן בעיראק (צילום מסך: יוטיוב)

טורקים הרריים
 
במשך שנים ארוכות מאז 1967 התרגלנו, פלסטינים וישראלים כאחד, להגדיר את תהליך השלום שלנו כסדרה של שאלות על חלוקת רכוש: איפה יעבור הגבול, מי ישלוט במקומות הקדושים וכיצד תיפתר שאלת הפליטים, סדרה של סוגיות שאם נגיע להסכמה עליהן נוכל לחתום על הסכם שלום ולסיים את הסכסוך. הדיון המעגלי הזה יצר אצלנו התניה עמוקה בין שלום לבין היפרדות. אולם ההסדרים הנדונים בין הטורקים לכורדים אינם קשורים לחלוקה טריטוריאלית אלא לשאלה אם אפשר להמיר את התפיסה הלאומית האקסקלוסיבית באידיאולוגיה רחבה מספיק כדי להכיל את שתי הקבוצות.
 
כדי להבין זאת צריך הסבר קצר על ההיסטוריה של שני העמים הללו ושל הלאומיות בטורקיה.
 
כאשר האימפריה העות'מאנית הרב-אתנית, ששלטה מן הדנובה עד האוקיינוס ההודי, החלה לאבד שטחים בתחילת העת החדשה, ניסו מנהיגיה למצוא לה הגדרה מחודשת כיחידה בעלת זהות הומוגנית. בין האידיאולוגיות שריחפו בחלל האוויר היו "העות'מאניות", כלומר איחוד כל הציבורים האתניים באימפריה על בסיס הנאמנות ההיסטורית שלהם לשושלת ולתרבות העות'מאנית; "פאן-אסלאם" שמשמעותו איחוד פוליטי של כל המוסלמים בגבולות המדינה ומעבר לה והחרגתם של הציבורים הלא-מוסלמים מן הלאום; או ה"פאן-טורקיות" (שנקראה אז "תוּראניוּת") אשר ביקשה לאחד את כל דוברי הטורקית מן הרמה המונגולית עד הבלקן, ולהוציא מן הכלל כל מי שאינו מזוהה כטורקי.
 
החלום לייצר זהות לאומית "עות'מאנית" התרסק בשלב מוקדם. קשה היה למצוא מכנה משותף רחב בין צ'רקסים סונים לבין קרואטים קתוליים, או בין ערבים שיעים לבין בולגרים אורתודוקסים. האופציה השנייה, פאן-אסלאם, והשלישית, פאן-טורקיות, נותרו עד היום אידיאל בלתי ממומש שקבוצות שונות חולמות עליו. אולם כבר בתחילת המאה העשרים התברר שאין אפשרות לאחד את כל המוסלמים באזור למדינה אחת, וכן שאין סיכוי אמיתי לחיבור פוליטי בין שלל העמים דוברי הניבים הטורקיים בכל רחבי אסיה.
 
העשור שבו שלטו הטורקים הצעירים, מ-1908 עד 1918, היה מעבדה לבחינת אידיאולוגיה רביעית – יצירה מלאכותית של לאום על ידי קידום ה"טורקיות" בגרסתה המוסלמית סונית בקרב כל תושבי האימפריה. בשנים שלפני המלחמה פעלו שליטי המדינה לכפות את הטורקיות – כתרבות וכשפה – על הערבים ועל הכורדים, ולחסל אתנית ופיזית את הקבוצות שלא התאימו לאידיאל הזה – הארמנים, האשורים, ולבסוף גם היוונים. אחרי בגידתם של הערבים במרד הגדול במלחמת העולם הראשונה, ואחרי חיסולם ודחיקתם החוצה של המיעוטים האחרים נותרו באנטוליה שתי קבוצות אתניות עיקריות – טורקים וכורדים – והשאלה הייתה אם תימצא אידיאולוגיה שתאפשר לשתיהן להתקיים יחדיו.
 
עוד לפני עליית הטורקים הצעירים נוצרה בין שתי הקבוצות הללו סימביוזה יעילה. הסולטאן עבדולחמיד השני הקים בסוף המאה התשע-עשרה חטיבות של פרשים כורדיים והעניק להם דרגות ונשק, הן כדי להרתיע את הרוסים במזרח הן כדי לדכא את המיעוטים הנוצרים מבית. הכורדים היו שותפים פעילים בטבח-העם שביצעו השלטונות בארמנים במהלך המלחמה, והקשר בינם לבין הטורקים הלך והתהדק. אפילו המשורר והאידיאולוג הגדול של הלאומיות הטורקית –זִיַא גֶקאַלפּ – היה כורדי במוצאו. רבים ביניהם השתתפו במאבק הלאומי של מוסטפא כֶּמאל (אטאטורק) לשחרור אנטוליה מעול הכובשים היוונים, הארמנים והצרפתים אחרי המלחמה.
 
אפילו כמאל התקשה תחילה להחליט מהו הלאום שעבורו הקים את המדינה החדשה. בדרישתו מחבר הלאומים לספח לטורקיה את מחוז מוסול בצפון עיראק הוא טען למעשה שחלק גדול מן התושבים באזור הם כורדים, ולפיכך קרובים אתנית לטורקים. ההצהרה הזאת לא הייתה טקטית בלבד. אחת האופציות שכּמאל שקל באותם ימי בראשית הייתה לאומיות שתתבסס על ההיסטוריה האנטולית המשותפת. הרעיון של לאומיות טורקית אקסקלוסיבית, שאינה כוללת את הכורדים, התפתח רק בעקבות מרידות כורדיות בשנות העשרים ועל רקע הסתייגותם הגוברת משלטונו האוטוקרטי. בשנות השלושים הושלם המהלך: הלאומיות הכורדית נדחקה לשוליים, הטורקיות ניצחה, וכמאל אימץ את שם המשפחה "אטאטורק" – אבי הטורקים. 
אטאטורק (תמונה: ויקיפדיה)
 
אולם שלא כמו הממסד היהודי-ישראלי, שבחר בלאומיות אקסקלוסיבית אבל התיר לערבים ללמוד בבתי הספר שלהם את שפתם, ניסו הטורקים להשכיח לגמרי את הלאומיות היריבה ולכפות על הכורדים הומוגניות אתנית ותרבותית. רשמית הכורדים הוגדרו "טורקים הרריים" והטענה הייתה שבמשך מאות שנים של חיי פרא בהרים שכחו את שפתם הטורקית, וצריך להחזיר אותם לחיק האומה. תהליך הדיכוי הזה גבר בשנות השבעים והשמונים של המאה העשרים ואפשר לומר שהצליח חלקית. מיליוני כורדים שהיגרו או נדחקו למערב המדינה נטמעו באיסטנבול ובאנקרה, שכחו את לשונותיהם המקוריות ומזדהים כטורקים. אולם לצד תהליך הטמיעה הובילו הדיכוי ורמיסת הזהות גם לייסוד המחתרת הכורדית ב-1978, ולמרד שנמשך עד היום.
 
מאבקם של הכורדים בשנים האחרונות נסוב לכאורה על הזכות להשתמש בלשונותיהם בבתי הספר, על הזכות להיבחר לפרלמנט כמפלגה (איסור מפלגות אתניות ואחוז חסימה גבוה בבחירות – 10% – מאלצים את המועמדים הכורדים להיבחר כעצמאיים ולא כמפלגה), על אוטונומיה תרבותית, ועל שילוב מלא יותר בממשלי מחוזותיהם. אולם לצד הדוגלים בהמשך החיים במדינה משותפת יש אחרים השואפים להיבדל ואולי אף להתחבר למובלעות הכורדיות בצפון עיראק ובצפון סוריה.
 
חיסול הרפובליקה הכמאליסטית
 
עלייתה של מפלגת AKP הניאו-אסלאמיסטית בראשות ארדואן לשלטון ב-2002, סימנה את תחילת הסוף של הרפובליקה הטורקית החילונית שנוסדה על ידי מוסטפא כמאל ויצרה סיכוי לשינוי. ארדואן וחבריו הביעו סלידה עמוקה מהמשטר הכמאליסטי, שהצטייר כלפי חוץ כליברלי ומודרני אולם פעל באכזריות וחוסר-רחמים כלפי כל מי שהתנגד לו מבית. ברגע שהרגישו ביטחון בשלטונם והצליחו לדחוק את מפקדי הצבא והרשות השופטת לפינה, החלו האסלאמיסטים במהלך של פירוק הרפובליקה החילונית.
 
חברי מפלגת השלטון גאים אמנם בלאומיותם הטורקית, אבל חולמים על חידוש ימיה של האימפריה העות'מאנית. בדמיונם הייתה זו אימפריה שבנו טורקים ובמסגרתה הוכיחו את יכולתם המופלאה בניהול ובהנהגה, והצליחו למשול בעמים שסביבם ולהוביל אותם להצלחה. אלה הטוענים כך שוכחים שבוני האימפריה, אנשי הצבא, המפקדים והשרים, הגיעו מכל העמים שאכלסו אותה: צ'רקסים, אלבנים, בולגרים, ערבים, יוונים וכל השאר. הטורקים לא זכו בה ליחס מועדף ואפילו הסולטאן לא הגדיר את עצמו כטורקי. אולם כידוע עובדות מעין אלה הן עניין להיסטוריונים מקצועיים בלבד. חלומם של הכוחות המובילים את טורקיה היום הוא להקים מחדש את האימפריה הטורקית, ולשם כך צריך להחליף את המבנה המדיני הקיים.
 
בעיני חברי הפרלמנט של ה-AKP, לפיכך, תהליך השלום עם הכורדים נתפס כחלק מתהליך פירוק הרפובליקה הכמאליסטית. במאזן שבין טורקיותם לבין דתם וחלומם האימפריאלי הם מוכנים לוותר על חלק מן ההגדרה הלאומית כדי לקדם את החלום, ולהעניק לכורדים תחושה שהם חלק מאותה קבוצה על-לאומית שאיישה את האימפריה ההיא. המשמעות המעשית היא נכונות להכיר בזכותם של הכורדים להשתמש בשפתם ולהתאגד פוליטית.
 
משמר נשיאותי טורקי במדים עותמאנים (תמונה: יוטיוב)

מדוע עכשיו?
 
ממשלתו של ארדואן מנסה להגיע להסדר עם הכורדים מזה מספר שנים, אולם עתה דומה שהמאמץ נרחב ומקיף יותר. הממשלה שומרת את הקלפים קרוב לחזה ומטילה צנזורה קפדנית על כל המגעים ונושאי הדיון. ראש השירותים החשאיים הקאן פידאן הוא דמות מפתח בעניין זה, ועל אף חוסר האמון המושרש בין הצדדים רבים מאמינים שהצליח לרכוש את אמונו של אוג'אלאן. לפני מספר חודשים הודיע על התפטרותו וכוונתו להיכנס לפוליטיקה כחבר במפלגת השלטון, אולם לאחר שארדואן הביע זעם על ההחלטה החליט להשאר בתפקידו. ככל הנראה חשש ארדואן לאבד את הדמות המרכזית במשא ומתן.
 
אחת הסיבות ללחץ שארדואן נתון בו ולרצונו לקדם את הפשרה הפוליטית היא שאיפתו לשנות את חוק מוסד הנשיאות ולהעניק לעצמו כוח פוליטי רב יותר. לשם כך נדרש רוב מיוחס של שני שלישים מחברי הפרלמנט, ולמפלגת השלטון יש רק כחמישים אחוז מהמושבים. לארדואן ברור שמפלגות האופוזיציה הטורקיות לא יתמכו בתכניתו, והוא מקווה שחברי הפרלמנט הכורדים יסייעו לו להוציא את ערמוניו מן האש ויתמכו בתכנית, בתמורה להסדר פוליטי.
 
יש להוסיף לכך את חששו של הממשל מן המצב בגבול הדרומי. הכורדים באזור זה הצליחו להשתחרר מצבת השלטון של אסד ולהביס את דאע"ש בכובאני, וכך זקפו את קומתם וחידשו את חלומם להקים מדינה באזור רוג'אווה בצפון סוריה, ובעתיד אולי אף לאחד אותה עם האזורים הכורדיים בעיראק ובטורקיה ולהקים מדינה כורדית גדולה ועצמאית. הממשל חושש, במידה רבה של צדק, שהתקווה הזאת עלולה לחזק את האירידנטה בתוך טורקיה, ולהוביל רבים מתושביה הכורדים לשאוף להתחבר לאחיהם. בהקשר לכך יש אף שמועות שהממשלה כבר איבדה את אחיזתה ביישובים כורדים רבים בדרום-מזרח המדינה, הנשלטים בידי המפלגות הכורדיות המסונפות למחתרת, וכוחות המשטרה והצבא חוששים להיכנס אליהם.
 
הממשלה, לפיכך, ממהרת לקדם את המשא ומתן, אולם לא בטוח שהם מדברים עם האנשים הנכונים. אוג'אלאן היושב בכלא ניזון מאינפורמציה חלקית, ואין לו יכולת להעריך את הלכי הרוח הנוכחיים בקרב אנשיו. כסמל המאבק הוא זוכה לכבוד רב בקרב הכורדים בטורקיה, אולם אלה מקשיבים בעיקר למנהיגים הצעירים יותר – חברי הפרלמנט הטורקי סלאהטין דמירדאש וליילה זאנה החותרים לאוטונומיה תרבותית, ומנהיגי מחתרת הפ.ק.ק. היושבים בהרי קנדיל שבמשולש הגבולות איראן-עיראק-טורקיה, ורוצים הרבה יותר. אם לא ייעשה מאמץ לשלב את הללו במשא ומתן, הוא עלול לקרוס כמו קודמיו.
מאמרים נוספים