מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
02.05.2012

הדילמה של הצמרת הביטחונית

אנשי הביטחון שיצאו נגד ברק ונתניהו עושים זאת בגלל אתוס הביטחון הישראלי

עוצמת התלקחותה של המחלוקת שפרצה בין צמרת הביטחון לבין ברק, נתניהו ואנשיהם הפתיעה והביכה רבים. עימות ישיר בין אנשי ביטחון לבין מנהיגים נבחרי ציבור אינו מועיל לביטחון המדינה ואיננו בריא לדמוקרטיה. דגן, גנץ ודיסקין יודעים זאת היטב. אם כן, למה הם  עושים זאת?

המאבק נגד איראן מתנהל שנים רבות. בשנים שמאיר דגן עמד בראש המוסד, ישראל דיברה מעט ועשתה הרבה, או, אם לנסח זאת ברוח דבריו של דיסקין, ישראל נבחה מעט ונשכה חזק. נתניהו וברק שינו את הגישה הזו והחלו לנבוח תחת כל עץ רענן. בניגוד לגישה האומרת שיש לפעול בשקט, ומאחורי הקלעים, השניים מנצלים כל במה אפשרית כדי להצהיר שישראל עומדת לצאת בקרוב למתקפה על איראן. הנושא הפך להיות ציבורי ופוליטי, ונתניהו אף הוביל אותו אל תוך מערכת הבחירות של ארצות הברית  כאשר נתן באמצעותו לרפובליקאים תחמושת כדי לתקוף את אובמה.

כאשר שר ביטחון וראש ממשלה מדברים על האמצעים העומדים לרשות האויב, על כוונותיו ועל שיקול הדעת של מנהיגיו, ברור שהם עושים זאת על סמך מידע מודיעיני והערכות של קהיליית המודיעין. מתקפת המלל שנתניהו וברק פצחו בה איננה יכולה להיות מנותקת מהמודיעין הישראלי. אם שר הביטחון טוען שההנהגה האיראנית איננה רציונאלית, הדעת נותנת שהוא אומר זאת על סמך המידע והניתוח שהמודיעין הישראלי העמיד לרשותו. אם ראש הממשלה מדבר על נקודת אל-חזור ועל יכולותיה של ישראל לתקוף את איראן ולבלום את ייצור פצצת האטום, הוא חושף לעולם תמונת מודיעין.

זה החטא הקדמון של נתניהו וברק. הם הוציאו את המאבק נגד איראן מאזור הדמדומים  אל הזירה הציבורית המוארת והמקשקשת עצמה לדעת, ובזאת חשפו סודות מודיעין והשקפות של ראשי המודיעין. שורש הרע הוא בכך שראש הממשלה ושר הביטחון הציגו לעולם תמונת מודיעין המיוחסת לישראל, קרי, למערכת הביטחון הישראלית, ולא רק להם עצמם.

אולם בפועל הבעיה חמורה עוד יותר, שכן, התמונה שהם  מציגים סותרת את התמונה שהציגה לפניהם קהיליית המודיעין. דוגמה לכך היא הפרשה שהתרחשה כמה ימים לפני סערת דיסקין, כאשר הרמטכ"ל בני גנץ הביע דעה הסותרת את דעתם של נתניהו וברק. גנץ הצהיר שההנהגה האיראנית רציונאלית וכי לא ידוע לנו על החלטה לייצר פצצת אטום. מיד לאחר מכן יצא שר הביטחון בהצהרה הפוכה. חילוקי הדעות הפומביים בין הרמטכ"ל לשר הביטחון הם עדות לכך שהדרג הביטחוני של ישראל אינו מוכן שפוליטיקאים ינצלו את מעמדם כדי להפיץ דעות הסותרות את העמדות המקצועיות של קהיליית המודיעין.

יש צדק בדברי מי שטוענים שהדיון הביטחוני המתנהל בפרהסיה פוגע בביטחון המדינה, אולם את הביקורת הזאת יש להפנות אל ראש הממשלה ושר הביטחון; כמו שאומרים בשכונה, הם התחילו. הם אלה שהחליטו להקריב את סודיות המאבק באיראן למען מדיניות שאולי אמורה לעודד סנקציות, אך לא ברור אם היא אכן מקדמת את הסנקציות טוב יותר מפעילות חשאית המתבצעת מאחורי הקלעים. לעומת זאת היא מקדמת היטב את מעמדם הפוליטי. שכן, אם האיום האיראני כל כך נורא ומיידי, קרנו של ברק עולה וסיכוייו בבחירות משתפרים. ונתניהו ידוע בנטייתו לנצל את החרדות שהוא מטפח בקרב הציבור כדי להסיט את תשומת הלב מהקיפאון המדיני, החיוני להישרדותה של הקואליציה שלו.

למתבונן מן הצד נראה כי הצמרת הביטחונית של ישראל קצה בציניות של פוליטיקאים המקריבים אינטרסים ביטחוניים כדי לקדם את האינטרסים האישיים והמפלגתיים שלהם. לכן היא עומדת מול דילמה: לצאת נגד הדרג הנבחר של מדינת ישראל, ובכך לנקוט צעד שאיננו תקין על פי עולם הערכים הדמוקרטי, או להפקיר את ביטחון ישראל בידי שני  פוליטיקאים הנתפשים על ידם כמגלומנים נרקיסיסטים המוכנים להקריב את ביטחון ישראל על מזבח הריקבון הפוליטי ותסביכי הגדלות שלהם. מי שמכיר את האתוס הישראלי, המקדש את הביטחון, מבין שדיסקין, דגן וגנץ פועלים בהתאם לעולם הערכים שהוטבע בהם במשך עשרות שנות שירות.

מאמרים נוספים