מאמרים

אודות הכותב

תגיות
ניתוח ופרשנות
25.10.2015

ההיסט(ו)ריה של נתניהו

ראש ממשלת הימין, שלא מזמן הזהיר את הציבור היהודי מנהירת הערבים לקלפיות, הוא מתוחכם יותר עתה. הממסד הצבאי-בטחוני מדגיש בפניו שאבו מאזן אינו מעודד טרור, ולכן הוא מזכיר לציבור מנהיג פלסטיני אחר שיהיה אפשר להאשימו בפגיעה ביהודים, ועל הדרך תורם להכחשת שואה בעולם
בשבוע השני של מתקפת הפיגועים בישראל, שסופה עדיין לא נראה באופק, ניצב נתניהו בפני בעיות שאיתן לא התמודד בעבר. אין דמות או ארגון שאפשר לייחס להם את האחריות לטרור, ויש חשש לאנרכיה כאשר אזרחים יהודים מגיבים באלימות פיזית ופוגעים בחפים מפשע. האזרחים מפחדים, בראש ובראשונה מהתערערות הבטחון האישי, שהיה אמור להיות נקודת החוזק של נתניהו. מאחר שלראש הממשלה אין תשובות בהווה ועל ההווה, הוא פונה לעיוות העבר.

ראשית, הקישור שעשה נתניהו בין הפסקת ההגירה לפלשתינה וה"פתרון הסופי" הוא שגוי מבחינה היסטורית. היטלר לא היה צריך את המופתי ב-1941 כדי למנוע את הגירת היהודים לפלשתינה. בשנים הראשונות לשלטונו עודדו הנאצים הגירה לפלשתינה, בין היתר באמצעות "הסכם העברה" שעליו חתמו ב-1933 ובמסגרתו יכלו יהודים מגרמניה להגר לפלשתינה. אולם ב-1937 הגיעה המחלקה היהודית במשרד החוץ הגרמני למסקנה שאם תקום מדינה יהודית היא תהפוך למרכז היהדות העולמית, כפי שהוותיקן הוא מרכז הקתוליות. שר החוץ קונסטנטין פון נויראט אימץ את העמדה הזו והיא הפכה למדיניות הרשמית של הנאצים: עידוד הגירה – כן, אבל לא לפלשתינה.

שנית, הרעיון לשרוף יהודים לא יכול היה להיות רעיון מקורי של המופתי חג' אמין אל-חוסייני אשר השפיע, כביכול, על היטלר. המנהיג הנאצי וכל צמרת משטרו רצו לראות את היהודים מפוזרים בעולם; בשנים 1937—1939 דיברו על שילוחם לקולוניות, עם פרוץ המלחמה בספטמבר 1939 גירשו את יהודי מערב פולין למרכזה ועודדו בריחה לברית המועצות, ובמאי 1940 העלו את תכנית מדגסקר. תכניות הגירושים נכשלו, מה שהוביל, לדעת החוקר הנודע כריסטופר בראונינג, להחלטה על ה"פתרון הסופי" באוקטובר 1941, קודם לפגישתו של היטלר עם המופתי בחודש נובמבר. ישנם היסטוריונים הסבורים שההחלטה נפלה ביולי אותה שנה, ואחרים סבורים כי התקבלה בדצמבר. אולם גם אם ההחלטה על השמדה טוטאלית ושיטתית של העם היהודי קשורה בכישלון מדיניות עידוד ההגירה והגירוש, הרקע המיידי לה היה רצח העם שהחל להתבצע ביהודי ברית המועצות עם תחילת מבצע ברברוסה ביוני 1941. בנובמבר כבר החלו לבנות את המשרפות הראשונות בבלז'ץ. במילים אחרות, גם אלה הטוענים שההחלטה הרשמית על השמדת העם היהודי התקבלה לאחר פגישת היטלר והמופתי אינם סבורים כי היא נוצרה יש מאין כתוצאה מפגישה אחת ויחידה.

נתניהו על המופתי והיטלר בקונגרס הציוני (צילום מסך)

גם בגין ובן גוריון השוו בין מנהיגים ערבים ופלסטינים לנאצים, אולם הם לא העזו להציג את הערבים כמחוללי השואה. בעוד שהניצול הפוליטי של בגין את השואה תרם לזילותה, הניצול הפוליטי של נתניהו את השואה תורם להכחשתה. נתניהו מעלה את אל-חוסייני, אחד מבין כמה סמלים של התנועה הלאומית הפלסטינית, לאותה רמה של המנהיג הנאצי. הוא מבקש מאתנו להאמין שמנהיג בכיר של מעצמה פעל לפי המלצתו של מנהיג זוטר של תנועה מקומית. הוא מבקש מאתנו לשכוח, גם אם לרגע, שהמשטר הנאצי היה מנגנון ביורוקרטי עצום ומסועף שהתגייס כולו ליצירת רעיון ההשמדה ויישומו. ההתמקדות בדמות ה"מנהיג" תורמת להכחשת השואה משום שהיא מסירה את האחריות מהעם הגרמני. אגב, אבו מאזן, המואשם תדיר בהכחשת שואה, לא הכחיש בדוקטורט שלו את עצם קיומו של ה"פתרון הסופי", אלא טען שמספר הנרצחים קטן בהרבה מ-6 מיליון.

סביר להניח שנתניהו ציפה לסערה בעקבות דבריו. אולי אף רצה בה: סערה על עניינים שאינם מהותיים לחיינו כיום תסיט את האש ממדיניות ממשלת הימין כלפי הפלסטינים ומחלוקתה של ירושלים בפועל על ידיה. בשיח הציבורי תתקבע הטענה שהמופתי אשם בשואה, והדיונים יסובו על היקפה המדוייק של אחריותו. אין צורך, למשל, להקדיש זמן רב בשיח הציבורי ללינץ' בחפים מפשע או להרג מחבלים שנוטרלו, משום שאלה הם סטירה קלה לעומת רעיון שריפת היהודים שהמופתי עמד מאחוריו.

בעבר ביטא נתניהו את העמדה הא-היסטורית שההיסטוריה חוזרת על עצמה בהשוואה שערך בין ימינו אנו להסכם מינכן 1938. אולם המנהיג שהזהיר מנהירת הערבים לקלפיות הוא מתוחכם יותר עתה. יועציו והמערכת הבטחונית אומרים לו שאבו מאזן אינו מעודד טרור, ולכן הוא מעלה מהאוב מנהיג פלסטיני אחר שיוכל לכלות בו את זעמו, ובלבד שיימצא המנהיג הפלסטיני שיהיה אשם בפגיעה ביהודים.


ד"ר עידית גיל היא חוקרת שואה ומלמדת סטודנטים לתואר שני בתכנית ללימודי דמוקרטיה באוניברסיטה הפתוחה

מאמרים נוספים