מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
11.09.2014

ההר הוליד פז

הדיווחים האינסופיים על פרשת הרפז, כמו על "צוק איתן", משקפים מציאוּת פשוטה: החלטות טובות וגרועות מתקבלות במציאות ואנשים מתקוטטים במציאות. הצורך לנבור במציאות עד זרא משקף צורך למצוא משמעות בערימה של פסולת, בסדר יום היוצא משליטה.

עיתון הארץ הקדיש השבוע במה רחבה לחשיפת התמלילים מלשכת הרמטכ"ל לשעבר במה שמכונה "פרשת הרפז". גופי תקשורת ועיתונים אחרים מיהרו להצטרף לחגיגה. עיון  מדוקדק באופן סיקור הפרשה חושף לא רק כיצד התנהלו העניינים בלשכת אשכנזי, אלא מלמד הרבה על החברה הישראלית.

מתוך כשבעים פסקאות בערך שהתפרסמו בכפולת העמודים ב"הארץ", רק שתים עשרה הן ציטוט מהתמלילים עצמם. היתר זו חזרה על התגלגלות הפרשה והסבר מה יש או מה יש עוד בקנה.

מי שיעשה ניסוי ויקרא רק התמלילים עצמם ימצא שהשד לא נורא כל כך. מבלי להיכנס לשאלות שסמכויות אחרות כבר נטלו לעצמן את החירות לעסוק בהן, העיון בציטוטים חושף חבורה של פקידי ציבור שרגשות אנושיים מפעילים אותם, וגם אם הם מדווחים לא בזמן המצופה מהם, הם יודעים שאסור להם לשקר ומפנימים זאת. זה גם היה הרושם של המשטרה. נסיונותיו של שר הבטחון לשעבר, אהוד ברק, לטעון שהיה כאן תכנון קר ומדוקדק של הפיכה פוטנציאלית נגד שלטון דמוקרטי, התפוגגו ונעלמו בהמלצות לכתבי האישום שהעבירה המשטרה. אם יש חשד לפלילים, הוא מבוסס על ההגדרות הטכניות של ראש מחלקת בטחון מידע במטה הכללי של צה"ל, מי שאמון על ההחלטה האם יש לסווג מסמך כ-"סודי" או כ-"סודי ביותר" (וכן, שווה להדגיש את הנקודה הזו. סיווג נמצא בשיקול הדעת של מי שמסווג. סיווג איננו נתון מראש והוא לא ניתן על ידי בת קול שיוצאת).

צילום מסך: אתר הארץ

אותי זה מעודד.

זה מעודד משום שאי אפשר באמת לדעת מה קרה שם. כנראה שגם לא נוכל. אם יש יחס של 1 ל-6 (בערך) בין אירועים לפרשנות, איך אפשר לדעת מה ארע? הפרשנות כל כך מסיבית שהיא כבר מעצבת את האירוע בצלמה. אי אפשר באמת להסיק ממנה שום דבר לגבי המעורבים. המעורבים שם לפחות מעורבים. מכיוון שאין חומר מן הצד השני, מן הלשכה של אהוד ברק ויוני קורן, הרי כל המחזה הזה משוחק במעמד צד אחד בלבד. מדיאלוג למונודרמה. יכול להיות שעדיף להתמודד עם בני אדם, על שלל חולשותיהם, מאשר עם רוחות רפאים.

הדבר השני שאפשר ללמוד מן הקריאה בעמודים הללו הוא משהו על מי שכתב אותם. עמוס הראל, הכתב הצבאי של "הארץ", עומד מבחוץ וכותב על חבריו. מתוך זה שהרמטכ"ל מתדרך אותם, אפשר לשמוע שעמוס הראל, גם אם תודרך מדי פעם, חושב שזה מאד לא טוב. עמוס הראל, בניגוד לכמה כתבים אחרים (שהוא ודאי יכול היה לנקוב בשמותיהם לו רצה, אבל הוא לא עושה דברים כאלו), לא מדווח לאבי בניהו אחרי או לפני שהוא כותב או נפגש. גם הוא מן ה-"לא מעורבים". מצד שני, אי אפשר לפסול את העובדה שיכול להיות שהכתבים הצבאיים סובלים מבעיה אתית קשה. איך אפשר לבקר ביעילות את מי שחייך המקצועיים תלויים בו ובמידע שאתה מקבל ממנו? יש כאן איזו בעיה עמוקה, אבל היא לא באמת קשורה לפרשת הרפז. היא קיימת כל הזמן.

מה עוד אפשר ללמוד מהסיפור הזה? אפשר ללמוד שעמוס הראל וארז וינר צהובים זה לזה. אולי בגלל הצהוב עמוס הראל לא תודרך על ידי הרמטכ"ל אשכנזי. אי אפשר לדעת. אפשר רק להבין שיש כאן המון משתנים והמון אנשים, והדינמיקה ביניהם לא חורגת כנראה מכל דינמיקה אחרת, ודאי שבדרגות החזקות והמשפיעות של הממסד. ככה זה. הדיווחים האינסופיים על פרשת הרפז מזכירים את הדיווחים האינסופיים על "צוק איתן". שני האירועים הללו משקפים מציאות. אנשים מתקוטטים במציאות. החלטות טובות וגרועות מתקבלות במציאות. אם מדברים מספיק על אירועים שמתרחשים, כל אירוע יכול להכיל עולם ומלואו, מתחיה ועד אפוקליפסה. מה מקורו של הצורך הזה לנבור "בעת הזאת"? אפשר לחשוב על סיבה אחת עיקרית.

המציאות של אזרחי ישראל יוצאת משליטתם. זה נכון גם ברמה הלאומית וגם ברמה האישית. ישראל, המדינה, כבר לא כל כך מסוגלת לקבוע את סדר יומה, בעיקר מכיוון שהיא מתעקשת להגביה את החומות סביבה בלי להבין שהן כבר קרסו מזמן. חייהם של אזרחי ישראל מוכתבים על ידי משחקי כח בין גורמים שאינם חייבים להם דין וחשבון, מטייקונים ועד משרדי ממשלה. האדם (ויסלח לנו ויקטור פרנקל) באמת מחפש משמעות. משמעות קשורה קשר ישיר לנוכחות פעילה במציאות חיים, לעיצוב והחלטה, ואולי אפילו סתם להבנה. ככל שאנחנו מבינים פחות כך אנחנו נוברים יותר, מחפשים את גרגר המשמעות בערמת הפסולת. ככל שאנחנו נוברים יותר כך מתעוותת היכולת שלנו להעניק משמעות למה שאנחנו מוצאים בדרך. הכל הופך לכל. כל אירוע הוא בורק עמוק וגג רם בעת ובעונה אחת.

הבעיה היא שזה לא מודל בר קיימא. אי אפשר באמת לחיות ככה לאורך זמן.

מאמרים נוספים