מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
15.09.2011

הולכים אל מבוי סתום: התגובה הפלסטינית לדו"ח פאלמר כמשל

המהלך החד-צדדי להכרזת מדינה פלסטינית מקדש את גישת הלנו אם לצרינו, שאין בה רצון אמיתי למצוא את שביל הזהב שיוביל לפתרון פרגמטי. התגובה האוטומטית של אש"ף לדו"ח פאלמר כמשל.

סביר שיש יותר מתשובה אחת לשאלה מדוע אין התקדמות מהותית בתהליך השלום, אולם העיקר כי הוא כי נראה ששני הצדדים, הישראלי והפלסטיני, החליטו שלא להחליט. הסיפור העצוב הוא שגם ההחלטות שמתקבלות מוּנעות בדרך כלל משיקולים פוליטיים צרים; אין בהן כדי להניע תהליך אמיתי, ומטרתן בדרך כלל לספק את רצון ההמונים ולענות על משבי רוח פופוליסטים.

ניתן לקחת לדוגמא את תגובת הוועד הפועל של אש"ף על דו"ח ועדת פאלמר לבדיקת אירועי משט המרמרה לעזה. מבלי להיכנס לפלפול המשפטי אודות חוקיות הסגר וטיבם של אמצעים היכולים להיראות כמהלך של ענישה קולקטיבית, הרי שדו"ח הועדה קבע כי לישראל יש את הזכות לבצע מעצר של כלי שיט המתנגדים  לסגר הימי אותו היא הטילה על הרצועה. הסגר והמדיניות הישראלית כלפי הרצועה נועדו להחליש את כוחה הצבאי של חמאס ואת יכולותיה, אולם באופן פרדוקסאלי דווקא חוויית המצור ומצוקות האנשים מסייעים לפופולריות של חמאס: אדם במצוקה אינו שואל את עצמו מדוע הוא אומלל, אלא מי מאמלל אותו.

אש"ף, כחלק מהמאבק הפנים-פלסטיני, משתמש בקלף המצור על עזה על מנת לערער את הלגיטימציה של ישראל בעולם. המהלך מוצג על ידי הארגון כצעד של ענישה קולקטיבית הפוגע בזכויות אדם בסיסיות של תושבי הרצועה. אלא שהשיח הזה מאפשר לאש"ף ליצור שיתוף פעולה טקטי עם חמאס ובא על חשבון בניית מערכת יחסי האמון עם הצד הישראלי. בשל החולשה היחסית של אש"ף ומוסדותיו, והפלורליזם הרעיוני והארגוני של חבריו, הארגון מתקשה לקבל החלטות. הקונצנזוס שמאחד את שלל הפלגים והזרמים הרעיוניים השונים בפתח הן ההחלטות התוקפות את ישראל מבחינה פוליטית. על רקע זה אין תמה כי תגובת אש"ף לדו"ח פאלמר הייתה אימוץ עמדת טורקיה ודחיית זכותה של ישראל להגן על ריבונותה.

ההתנהלות הפוליטית ודרך קבלת ההחלטות ברוח "זכויות הפלסטינים מעל הכל" משקפים תמונת מצב עגומה המעידה על חוסר בשלות פוליטית אמיתית באש"ף ללכת לתהליך של פשרה מדינית ולחתור להסכם קבע. התירוץ התורן שמאפשר לארגון להמשיך במתקפת הדה-לגיטימציה הוא המצור המוטל על רצועת עזה; מחר ימצאו ראשי אש"ף סיבה אחרת להקפיא את המשא ומתן המדיני.

המהלך החד-צדדי להכרזת מדינה פלסטינית מקדש את גישת הלנו אם לצרינו, שאין בה רצון אמיתי למצוא את שביל הזהב שיוביל לפתרון פרגמטי. יכול להיות שצעד זה נועד להפעיל מנופי לחץ על ישראל כדי להושיבה לשולחן המשא ומתן, אולם יש לשאול האם מטרתו האמיתית היא משיכת זמן לטובת הפלסטינים כדי להקפיא את תמונת המצב הנוכחית, לשמוט את השטיח מתחת לרגליה של מדינת ישראל, ולהכשיל את המו"מ בדרך לקידום רעיון המדינה האחת, מדינת כל אזרחיה.

מאמרים נוספים