מאמרים

אודות הכותב

 

 
אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
22.02.2013

החוויה האסתטית של הפוליטיקה

חברת הכנסת רות קלדרון מאחלת לכל אזרחי ישראל הצעירים שילמדו תורה וילכו לצבא. האיחול הזה, המכיל ומחבק, מציף את סכנת ההדרה מבלי להתבייש. בחברה הישראלית לא קיימת זוגיות, כפי שמציעה קלדרון, אלא משפחה מרובת ילדים

נאום הבכורה של חברת הכנסת החדשה ד"ר רות קלדרון הוא הסנסציה הויראלית החדשה. ישראלים וישראליות רבים רוו נחת מהנאום ושיתפו בו את חבריהם. נאום מרשים בכנסת הוא חדשה מרעננת, נאום מרשים בכנסת המעורר הדים ממושכים מעבר למשכן מרענן עוד יותר.

מה "עשה את זה" לכל כך הרבה אנשים? ננסה לחשוב על מבנה הנאום ועל תכניו כדי לענות על השאלה זו. אולי נצליח, תוך כדי מחשבה, לומר כמה דברים על החברה היהודית ישראלית והנטיה שלה להתמוגג.

ח"כ קלדרון מתחילה במשפחה. התלמוד שהיא מחזיקה על הדוכן ניתן לה על ידי יו"ר הסיעה שלה. הוא היה של סבא שלו, אבי אמו. היא עצמה מספרת על משפחתה, על אביה הבולגרי ואמה האשכנזיה, על הבית הציוני והפלורליסטי שגדלה בו. אבל בהתבגרות המיינסטרימית שלה הייתה תחושה של חלל גדול, תחושה של שטחיות ומחסור בעומק. את החלל הזה הצליחה למלא התרבות היהודית. ההעמקה ומילוי החלל הביאו איתן, כך מספרת חברת הכנסת, עונג גדול וחוויה אסתטית של ממש. את החוויה האסתטית הזו היא מבקשת לחלוק כאשר היא משתפת את מאזיניה בסיפור התלמודי על רב רחומי ואשתו. קלדרון קוראת את הסיפור פעמיים כשהפעם הראשונה בארמית. מדוע? "בשביל המוסיקה".

הסיפור עוסק ברב רחומי (רב ששמו בעברית "אהבה") ובאשתו. בכל ימות השנה פרט לאחד חי הרב בנפרד מאשתו, כיוון שהיה ספון בישיבה ולמד תורה. רק בערב יום הכיפורים היה בא הביתה. שנה אחת המתינה אשתו ובערב יום כיפור קידמה כל צליל מחוץ לדלתה בציפיה דרוכה, אבל רב רחומי לא בא. הניחה אשתו לדמעה אחת לזלוג על לחיה, ובדיוק באותה שעה נפל רב רחומי מגג הישיבה שעליו ישב ולמד, ומת.

סיפור זה משתמש במודל של יחסים בין זוג על מנת לומר לנו כיצד צריך להתייחס אל ה"אחר" שלנו בחברה. עלינו לכבדו, לקבלו, להבין שגורלנו תלוי בגורלו. אין צורך כמעט לומר שהקשר בין לומד התורה למי שתומך בו וממתין לו מרמז על הקשר שבין חברת הלומדים החרדית ובין שאר החברה, זו שהולכת לצבא.

לאחר הסיפור מדגישה חברת הכנסת קלדרון שהיא רואה ביחסים בין שני הצדדים יחסים דינאמיים ומתהפכים. פעם החברה החרדית הייתה החברה הנושאת בנטל והחברה החילונית הנהנתנית רבצה על כתפיה. בפעם אחרת רבצה החברה החרדית הלומדת על כתפי החברה החילונית הנושאת בעול. אין שום צורך להעדיף או לבחור; כל אחד משחק את כל התפקידים ונשאר נאמן לעצמו בעת ובעונה אחת.

הנאום מתקרב אל סופו באיחול לכל אזרחי ישראלי הצעירים שילמדו כולם תורה וישרתו כולם בצבא. הוא מסתיים בתפילה מיוחדת לחבר הכנסת שחיבר חבר קרוב של חברת הכנסת החדשה.

ההקשר בו נישא הנאום הוא הקשר פוליטי. גם לחברה הישראלית חסר משהו, עומק, מלים נכונות להביע בהן את מצוקותיה. התרבות היהודית נושאת בחובה את הפתרון, את מילוי החסר. החזון הפוליטי של הנאום בנוי על זוגיות בין הישראליות החילונית שעליה גדלה רות קלדרון ובין התרבות היהודית שמילאה אותה בבגרותה.

מבנה הנאום והטיעון מעלים שלוש שאלות. ראשית, האם מודל של זוגיות הוא המודל המתאים להקשר הפוליטי הישראלי? שנית, מהו הקשר בין חלל ועומק? ושלישית, מהו תפקידו של העונג ומה הוא מייצר?

מודל של זוגיות מניח שני צדדים שהיחסים ביניהם, לא משנה מה תוכנם (תלות הדדית, תלות חד צדדית ועוד) ממלאים את כל עולמם. הזוג הוא עולם סגור לעצמו. גיאורג זימל מתאר את הטריאדה, השלישייה, כתחילת היחסים החברתיים המשמעותיים. במלים אחרות, אין יחסים חברתיים עמוקים בקשר של פחות משלישיה. בשלישיה מתחילות בריתות שבאופן פוטנציאלי עלולות להותיר את אחד המשתתפים בצד כמיעוט. אולם החברה בישראל רוויה בציבורים החשים כמיעוט ובציבורים שהם באמת מיעוט. לכן, אם כבר מחפשים מודל מתאים עבור החברה והפוליטיקה הישראלית, אולי מוטב להשתמש בדימוי של משפחה מרובת ילדים, או אולי משפחה שבה גם ילדים חריגים או מאומצים. הבחירה של חברת הכנסת קלדרון במודל זוגי כדי לתאר את התיקון החברתי של ישראל אינה מותירה בתיקון כזה מקום לחריגים ולמיעוט כלשהו.

ומה הקשר בין חלל לבין עומק? חלל פנוי, חלל מחולל, הכרחי על מנת לייצר עומק. אם החלל מלא, היכן יש מקום לעומק? הטיעון בנאום היה שאת תחושת החלל מילאה התרבות היהודית. אם הכל מלא, לאן אפשר להתפתח? כיצד אפשר להעמיק? החלל המחולל מאפשר יצירה מחודשת והתקדמות, העמקה תמידית. המאמץ הוא למלא את החלל אך זה לעולם אינו מתמלא. זהו הגורם להתקדמות. זהו מצב מתסכל ומייסר לא פעם אך ברכה בצדו, שיפור מתמיד, והתייחסות למה שחסר, להעדר. זהו אינו בהכרח מצב מענג.

העונג אליו שואפת חברת הכנסת הוא עונג של חוויה אסתטית. יש בו יופי, נכונות, שלמות. הגוף והנפש מתמלאים, הקיום כולו הופך שלם ובעל משמעות. אין בה מקום לחלל, ומכאן שכבר אין צורך בהעמקה. כאשר היעוד הוא למלא את החלל בעונג, עוסקים בני האדם בעיקר בתחזוק העונג ומה שמספק אותו. זהו פרויקט כולל ומכליל; אין לו תועלת בהבחנות בין רוב ומיעוט, ואפילו לא בין יחיד ורבים. כולם חולקים את הצורך, הכורח בהתענגות. לכן ילמדו כל הצעירים תורה. כולם חולקים גם את האחריות להמשכו של העונג. לכן ישרתו כל הצעירים בצבא. חזון אחיד לכלל אזרחי ישראל, יהודים ולא יהודים, חובבי הלימוד ומי שאינם מוצאים בו טעם.

אולי זו הסיבה לכך שרבים התלהבו מהנאום. הנאום אִפשר לא לחשוב על החללים, על הדרוש תיקון, על המיעוטים. בה במידה הוא אִפשר לחוש מעט מן העונג מבלי לחוש רגשות אשם על כך שאין חושבים על החללים, על המיעוטים. המודל של זוגיות מסוגרת ומתענגת מאפשר להביט אל העבר, לשאוף אל העתיד ולדרוך במקום. מודל זה מאפשר לומר משפט שהטון שלו נשמע מכיל כל כך: התקווה שכל אזרחי ישראל הצעירים ילמדו תורה וילכו לצבא. כל אזרחי המדינה? גם המיעוטים? האיחול הזה שנשמע מכיל כל כך מציף את סכנת ההדרה מבלי להתבייש, מבלי להיות נבוכים, מתוך נהרה השפוכה על הפנים, עד העונג הבא.

מאמרים נוספים