המזרח התיכון ומעבר לו

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
סמנתה פאואר, שגרירת ארה"ב לאו"ם, בדיון אמש (צילום: האו"ם)
24.12.2016

החלטה 2334: מעט מדי ומאוחר מדי

במקום קריאת השכמה מוקדמת, שהייתה קובעת בסיס מדיני ומשפטי חדש להתייחסות הבין-לאומית לישראל, קיבלנו יריקה מאוחרת בפרצוף שרק תגביר את זעמו של הימין בישראל ושל ממשל טראמפ ותובילם להתרסה גוברת נגד האו"ם, השמאל והפלסטינים

החלטה 2334 של מועצת הבטחון של האו"ם מייאשת ביותר.

לא משום שהיא לא מוצדקת מבחינה פוליטית או רעה מבחינה עקרונית. היא מוצדקת משום שממשלת הימין בישראל מצפצפת זה שנים, רטורית ומעשית, על ממשל אובמה, אחד הממשלים האמריקאים הטובים ביותר לישראל בכל הזמנים מבחינת סיוע צבאי וגיבוי מדיני (בעיקר באו"ם). נקמתו של אובמה מובנת ומוצדקת. האם מישהו באמת כל כך מתפלא שכך נוהגים בכפויי טובה?

ההחלטה טובה מבחינה עקרונית משום שישראל חייבת שמישהו יציל אותה מֵעַצְמה. הנוסח שלה אמנם בנאלי ביותר וכמעט לא מחדש דבר, אך היא בבחינת צעד בכיוון הנכון, הצודק והמוסרי. לו מפלגת העבודה הייתה אופוזיציה ראויה לשמה, מנהיגיה היו משבחים את ארצות הברית ואת האו"ם על קיבוע נוסף של ההבחנה בין ישראל בגבולות הקו הירוק לבין ההתנחלויות. תחת זאת הם מייללים על ההחלטה ומנצלים אותה לתכלית הריקה הידועה: לתקוף את נתניהו על ה"כשלון" באו"ם. זו אינה אופוזיציה אלא אוסף של חדלי אישים. ההחלטה הזו היא הצלחה כבירה לישראל וכשלון להתנחלויות – לו רק הייתה מתקבלת לפני שמונה או ארבע שנים, ולא חודש לפני עזיבתו של ממשל אובמה וכניסתו של ממשל טראמפ.

וזו הסיבה בגינה החלטה 2334 היא כל כך מייאשת. היא צריכה להיות הצהרת הפתיחה של ממשל נכנס, לא הצהרת הסיום של ממשל יוצא. היא לא שווה את הנייר שעליו היא כתובה אם לא בונים עליה, בדחיפת המעצמה שאפשרה אותה, מדיניות לכידה ויעילה שתאלץ את ישראל, ואת הפלסטינים, לקבל את המשמעות (בשונה מהרטוריקה) של שתי מדינות לשני עמים.

כהצהרה מסכמת של ממשל יוצא, החלטה 2334 תישאר בדיוק מה שהיא: נקמה מתוקה וקצרת-מועד בממשלת ימין לעומתית במפגיע. האם ממשל טראמפ יקדם מדיניות התואמת את ההחלטה הזו, או שיעשה הכל כדי לרוקנה מתוכן? האם מדינות אירופה, שמוטרדות מטרור של אסלאמיסטים קיצונים ומעליית הימין (כולל בארצות הברית), יאמצו דווקא עכשיו מדיניות חוץ מתריסה כלפי ישראל וארצות הברית?

שמונה שנים של ממשל דמוקרטי רופס בסוגיית ישראל-פלסטין עשו את שלהן. האופוזיציה שהייתה יכולה להיות כאן יישרה קו עם הרפיסות (גם אם לא הייתה צריכה להתאמץ מאוד לשם כך). עתה מתחרים ביניהם פוליטיקאים ממחנה המרכז-שמאל מי יגנה חזק יותר הן את האו"ם הן את נתניהו, באותו משפט ממש, כאילו מדובר בשני שותפים לאותה מדיניות. התקשורת הממסדית הולכת ומתקרנפת, ולראיה הנהי והקינה על ההחלטה והציפיה החרדתית לטראמפ שיציל אותנו מאובמה.

במקום בעיטה בישבן לפני שמונה (או ארבע) שנים, שהייתה קובעת שיח ובסיס משפטי ומדיני חדש להתייחסות הבין-לאומית לישראל, קיבלנו יריקה בפרצוף שרק תגביר את זעמו של הימין בישראל ושל הממשל הנכנס בארצות הברית – ולא מאהבת מרדכי – ותוביל לצעדי נקמה באו"ם, בשמאל וכמובן בפלסטינים. תכנית הסיפוח של בנט מעולם לא נראתה תגובה ציונית הולמת כל כך.

בניגוד לכמה מחבריי, אני לא מתרגש מ"לחץ בין-לאומי". לחץ הוא בסך הכל משאב. סיוע יכול לקדם מדיניות מסויימת, ומניעתו תקדם מדיניות אחרת. ארצות הברית סייעה לישראל בדרכים אין-ספור ולחצה עליה בדרכים אין-ספור, לרבות בתקופות קריטיות למדינה. הכל כתוב בספרי ההיסטוריה של מדינת ישראל ובפרוטוקולים של ממשלת ישראל.

הטעות היחידה בעיניי היא להתייחס לסיוע או ללחץ כחזות הכל. לחץ לא יכול להביא שלום או לסיים את הכיבוש. הוא כן יכול להקים גב מדיני ומוסרי לכוחות פרוגרסיבים בתוך ישראל, לסייע להם לאזור עוז ולספק להם תחמושת במאבק הפוליטי בישראל. בדיוק כפי שהעדר לחץ מאותת לכוחות הללו שאין הרבה טעם להתאמץ, משום שידידיה של ישראל יתערבו להציל את ה"יהודית" בלבד, אך לא את ה"דמוקרטית".

החלטה 2334 היא בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי. את מחירה לא נשלם בעתיד. אנחנו כבר משלמים אותו. אמנם ממילא לא עלינו המלאכה לגמור ולא אנו בני חורין ליבטל ממנה, אך מלאכתנו לא נעשתה קלה יותר בזכות החלטת מועצת הבטחון של האו"ם אמש. אולי אפילו להיפך.

מאמרים נוספים