מאמרים

מאמר
07.12.2014

הטרילוגיה הישראלית -- עתיד: המדינה הארצישראלית

בתקופה הנוכחית הולכת ומתעצבת לנגד עינינו המדינה הארצישראלית, אשר תשתרע על כל שטחה של פלשתינה-א"י המנדטורית ורמת הגולן. הדרך היחידה לשכך את הסכסוך הבין-קהילתי בין יהודים לערבים במדינה זו היא הירתמות מיידית, בשטח, למאבק יום-יומי במשטר ההפרדה, ולפעילות יהודית-ערבית משותפת. האופי המדינתי של השלטון היהודי והערבי במדינה זו יהיה משני להצלחה בשיכוך הסכסוך הפנימי.

המצב התרפ"טי שאנו נמצאים בו היום הוא תקופת הדמדומים של הרפובליקה הישראלית השניה, זו שהוקמה ב-11 ביוני 1967 בשם "ישראל והשטחים". לדאבוני הרב, אני צופה שתקופת הדמדומים תהיה ארוכה ומדממת, עד אשר תקום הרפובליקה הישראלית השלישית – מדינה ארץ-ישראלית שתשתרע על כל שטחה של פלשתינה-א"י המנדטורית, בתוספת רמת הגולן.

מה תהיה דמותה של המדינה הארץ-ישראלית? איננו יודעים כרגע. אנשים מלומדים נוטים לגלוש בקלות לאזור הנוחות שלהם ולדבר על מודלים תיאורטיים, אולם אדחה את הדיון התיאורטי ואקצר בו. זאת משום שדמותה של המדינה הארצישראלית הוא נושא שבנפשנו, ולנגד עינינו הולכים ומתעצבים מאפייניה. הם אינם מאירים עיניים כלל וכלל.

המסורת המדינית הישראלית אינה מהפכנית. לבד מהאקט של הכרזת המדינה, השינויים בדמותה של ישראל חלו ברפורמות הדרגתיות שהצטברו לכדי שינויי-דרך גדולים, ולא בצורת החלטות הרות גורל שהתקבלו בן-לילה. כך, גם המעבר בין מדינת ישראל והשטחים למדינה הארצישראלית לא צפוי שייעשה במעשה-רב, אלא יוכרז רק אחרי שהעובדות בשטח כבר יקבעו מציאות זו; בבחינת מעשה – להלכה. באותו אופן, גם דמותה של המדינה הארצישראלית בראשית ימיה תתעצב לפי הדפוסים שנוצקים עתה. אם מתרוממים מעט מעל צרות היום-יום והפוליטיקה הקטנה, רואים שהמגמה השלטת של השלטון הישראלי מתמצית במלה אחת: "הפרדה".

צילום: לילך אסף

צילום: לילך אסף

מדיניות ההפרדה, שהחלה כפרקטיקה מצומצמת בעלת מטרות ביטחוניות והופעלה בעיקר בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה, הפכה בשנים האחרונות לזרם המרכזי בארץ, הן כמנוף לשליטה פוליטית הן כצורה לארגן את המרחב: הפרדה בין אזרחים יהודים לנתינים ערבים בשטחים; הפרדה בין אזרחים יהודים לאזרחים ערבים בכניסה לאזורים מסוימים בשטחים; הפרדה בין חרדים לחילונים; הפרדה בין גברים לנשים; הפרדה בין עשירים לעניים; הפרדה בין אזרחים לבין מבקשי מקלט מאפריקה לבין כל השאר; ועוד ועוד. עם זאת, ההפרדה כפרקטיקה כבר אינה מספיקה לניהול פוליטי של המרחב שבין הים לירדן, ולכן נדרשים המוסדות הישראלים לעגן אותה באופן פורמלי. "חוק הנורמות", שהוצע לא מזמן ואף זכה בתמיכת הממשלה, הוא רק סנונית ראשונה בכיוון, שתהפוך את המדינה הארצישראלית למדינת הפרדה שבה ליהודים יש את כל הזכויות, לערבים שקיבלו אזרחות ב-1948 יש זכויות אזרחיות פורמליות בלבד, ולערבים שנכבשו ב-1967 אין כלל זכויות, לא אזרחיות ולא מוסדיות. מדיניות ההפרדה לא תביא שקט וביטחון, אלא להפך: היא רק תחריף את הסכסוך הבין-קהילתי, שהוא גם מעין תגובת נגד לאותה הפרדה.

חיים נורמליים בארץ יחלו להתבסס רק כאשר שני העמים יכירו בתביעה של העם השני כתביעה לגיטימית, גם אם ישללו את תוכנה. היהודים חייבים להכיר בכך שהתביעה הערבית הלאומית על פלסטין היא לגיטימית; והערבים חייבים להכיר בכך שהתביעה היהודית הלאומית על ארץ-ישראל היא לגיטימית.

זהו תנאי הכרחי, אך בהחלט לא מספיק. על-מנת שאפשר יהיה לכונן משטר של שלום בין הים לירדן עלינו לצאת קודם כל למערכה בלתי מתפשרת נגד משטר ההפרדה ההולך מתרקם מול עינינו. המאבק צריך להיות יום-יומי ולהתבצע בשטח. יותר פעילויות משותפות ליהודים ולערבים; יותר ביקורים של יהודים בערים ובכפרים בגדה המערבית, גם חרף פעולות דיכוי של הצבא; יותר פעולות מתוכננות של "הפרת סדר" כמו הבאת ערבים מהגדה לרחוץ בים בישראל.

על כל פעולת שנאה שמכוונת להרחיב את ההפרדה צריך לנקוט בפעולת סולידריות: כל קריאה שלא להשכיר רכוש לערבים צריכה להיענות במודעות של בעלי בתים שמוכנים להשכיר את דירתם ללא הבדל גזע. פגיעה בבית הספר הדו-לשוני צריכה להיענות בפתיחת עוד סניפים של בית הספר הזה, ואפשר גם להפסיק את "ועידות השלום" בכל מיני ערים אירופאיות קרירות. ערבים ויהודים צריכים להיפגש ולפעול כאן בזירה הרותחת שלנו, ולא לקיים דיונים תיאורטיים במרחק מאות קילומטרים. בניה אטית של רשתות של תיאום ושיתוף פעולה בין ערבים ליהודים תוכל בבוא היום לשמש בסיס פוליטי לבנייתה של המדינה הארצישראלית כבית משותף ששני העמים יוכלו לחלוק מתוך כבוד הדדי.

רק לאחר שנים של מאבקים למען זכויות אזרח שוות לכל תוכל המדינה שבין הים לירדן לקבל תצורה נורמלית. תצורה זו יכולה להיות אחת משלוש:

  1. מדינת כל אזרחיה. לכל האזרחים תהיה זכות שווה לבחור ולהיבחר לפרלמנט ארצי שיכהן לצד ממשלה ארצית אחת. למעשה, זהו המשך של מדינת ישראל כיום, בצירוף הערבים תושבי הגדה המערבית (ואולי גם רצועת עזה). לטעמי, זו אפשרות גרועה למדי: מבנה כזה יגרור מרוץ דמוגרפי חסר תוחלת בין היהודים לערבים ויחלק את הפוליטיקה ואת כל מערכות המדינה על הציר האתני, ללא יכולת אמתית למשול.
  2. מדינה דו-לאומית שבה יש שתי קהילות-לאום. כל אחת מהן מנהלת את חייה באופן אוטונומי ואחראית על תחומי הפנים, החינוך, הגירה, איכות סביבה ועוד. לכל קהילת לאום תהיה מערכת ממשל משלה, ומעל תהיה גם מערכת ממשל כללית, שתטפל בעיקר בנושאי חוץ, ביטחון כלכלה לאומית ועוד נושאים שנוגעים לארץ כולה. מערכת הממשלה הכללית תצטרך להיות בעלת אופי פריטטי מבחינת חלוקה לאומית.
  3. קנטוניזציה. חלוקת הארץ לקנטונים, שכל אחד מהם יהיה מעין מדינה בזעיר אנפין. המדינה הארצישראלית תהיה מעין איחוד קנטונים המונהג על ידי ממשלה של אחריות קולקטיבית, ללא מנהיג מובחן. בדומה למדינה הדו-לאומית, הממשלה הכללית תדאג בעיקר לנושאי חוץ וביטחון, כלכלה לאומית ונושאים אסטרטגיים. אפשר לשקול מערכת מובנית של משאלי-עם כדרך לקבלת החלטות, בדומה למודל השוויצרי.

 

אלה הם שלושת המודלים העיקריים שאני רואה כאפשריים למדינה הארצישראלית העתידית. אף אחד מהם אינו מושלם ואינו קל לביצוע, אולם הם עדיפים על חיים בתוך גטאות מצומצמים שהם חלק ממדינת הפרדה. רבים יראו בי נאיבית ואולי אף "הזויה", אך אני מעדיפה את התמימות ואת התקוה על-פני הציניות והייאוש. נוכח השבר הנורא שאנחנו חווים היום אין סיבה להרים ידיים, אלא להפך – צריך להתגייס לפעולה. עוד לא אבדה תקוותנו ותקוותם להיות עם חופשי בארצנו ובארצם.


ד״ר ז. כהנוב היא חוקרת ומשקיפה סקרנית על המתרחש בישראל ובמזרח התיכון

מאמרים נוספים