מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
17.08.2011

הימין מפרק את ישראל מנכסיה

בימים אלה, כאשר אמצעי התקשורת מדווחים שממשלת נתניהו מנסה "לתפוס טרמפ" על אירועי ספטמבר הקרבים כדי לפרק את אוהלי המחאה, שווה לבחון מקרוב כיצד חברי השמינייה הסובבת את נתניהו מציעים להתמודד עם האתגר.
 
שר האוצר, שטייניץ, הציע להפסיק את הזרמת הכספים לרשות. שר החוץ, ליברמן, הרחיב קו זה ודרש "לנתק איתם כל קשר - לא פקידי אוצר, לא רשות המים ולא פקידי משרד החוץ. אי אפשר גם לקבל תיאום ביטחוני וגם להעמיד את חיילי צה"ל לדין בהאג." אפשר להתווכח אם אכן  נבון לקיים קשר עם הפלסטינים דרך פקידי האוצר והחוץ, אבל להפסיק את "התיאום ביטחוני"? הרי מי שמרוויחה מהתיאום הזה היא מדינת ישראל. כבר שנים שהשב"כ מייחס חלק לא מבוטל מההצלחה להרגעת הגדה המערבית והורדת מספר הפיגועים לשיתוף הפעולה עם הכוחות הפלסטיניים.
 
למה לפרק מנגנון שמונע פיגועים, מציל חיי ישראלים ומקדם את האינטרסים הביטחוניים של ישראל? נדמה שהצלחה של שיתוף הפעולה הביטחוני בין ישראל לפלסטינים מאיימת על ליברמן, שהרי אם ניתן לשתף פעולה עם אנשי הרשות בענייני ביטחון, אולי לא ירחק היום שנידרש לשבת ולדבר איתם. ואם אפשר להילחם יחד, ייתכן שאפשר להגיע להסכמים. הצלחת השיתוף הפעולה הביטחוני מערערת את טענתו שלא ניתן להגיע להסכמים עם הפלסטינים.
 
קשה להבין מדוע, אבל נתניהו ואנשיו אינם מפסיקים להתעמת עם  מדינות שישראל מקיימת עמן קשרים, והם אף אינם נרתעים מהשפלתן. כך נהג נתניהו בוושינגטון כאשר בחר להתעמת עם אובמה באמצעות משחקי מילים על גבולות 67', כך עשה סגן שר החוץ, דני איילון, כאשר השפיל את שגריר טורקיה, וכך עשה לפני מספר ימים עמידרור, שנזף בשגרירי מדינות האיחוד האירופי.
 
מה מנחה את נתניהו וסביבתו? מה משיגים מהשפלת  נשיא המדינה המעניקה לנו מטריה דיפלומטית באו"ם ונשק למכביר? מה מרוויחים מהפסקת שיתוף הפעולה הביטחוני עם הרשות, המשרת אינטרסים ביטחוניים ראשונים במעלה של ישראל? מה הטוב שיכול לצמוח מכך שעלבנו בגוש המדינות שאליו נשלח רוב היצוא של המשק הישראלי?
 
המתחים והעימותים בין ישראל לבין  בעלות בריתה השונות פוגעים באינטרסים של ישראל בכמה דרכים. ראשית, המתחים שאנו מלבים מעצימים את הביקורת ואת הסנקציות שמדינות אלה נוקטות נגדנו. שנית, ולא פחות חשוב מכך, החולשה הדיפלומטית, שאנו מחריפים בהבל פינו, היא שמעוררת תקוות בקרב הפלסטינים. פניית הפלסטינים לזירת הדה-לגיטימציה של ישראל נובעת, בין היתר, בדיוק מכך שישראל הולכת ונחלשת בה.
 
בזירה הדיפלומטית, כוח נבנה באמצעות בריתות ושיתופי פעולה. אמנם עמדת הפתיחה שלנו נמוכה, משום  שבעולם יש קונצנסוס נדיר המגנה את הכיבוש ובייחוד את ההתנחלויות, אבל ההצהרות של שרי ישראל מוסיפות לדרדר את מעמדנו ולהקשות על מאבקנו בדה-לגיטימציה. דומה כי התגובות הנמהרות, שבפועל מערימות קשיים על ישראל ומאיימות לפרק את נכסיה, הן ביטוי של כעסים, ולא של מדיניות המנוהלת בקור רוח. אפשר להבין את הכעס ואת התסכול של נתניהו וממשלתו על כך שהעולם אינו מקבל את עמדת ישראל בשאלת  ההתנחלויות, אבל אפשר גם לדרוש מנתניהו וממשלתו לשלוט ברגשותיהם ולהפסיק להטיף, לגעור ולשבש את היחסים שבין ישראל ומעט המדינות בעולם שעדיין מוכנות לשתף עמה פעולה.
 
ממשלת נתניהו מגיעה למשבר הדיפלומטי הקרב והולך בעמדת נחיתות, מלֻווה בהסברה לקויה וביחסים ירודים דווקא עם המדינות שלישראל יש  עניין לקבל מהן תמיכה.
מאמרים נוספים