מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
24.09.2014

המדינה האסלאמית והחידה האיראנית

אירועי העבר ושיקולי ההווה מלמדים כי הצבא האיראני יימנע ממערכה כוללת נגד ארגון המדינה האסלאמית (דאע"ש), גם אם מספר הקורבנות השיעים במזרח התיכון יעלה עוד יותר. המעצמה האנטי-מערבית תעדיף ריאליזם מדיני על פני אידיאולוגיה, ותשאף לכך שהמעצמות המערביות הכופרות הן אלה שיצילו את בעלות בריתה ואת השיעים במזרח התיכון.

ארגון המדינה האסלאמית (לשעבר דאע"ש) טבח עד כה אלפי שיעים בעיראק ובסוריה והשתלט על טריטוריה בהיקף הדומה לזה של בריטניה. המשאבים הכלכליים שהניח עליהם את ידיו הופכים אותו לארגון הטרור העשיר ביותר בעולם. האטרקטיביות של הארגון בקרב עשרות אלפי צעירים, במזרח התיכון ומעבר לו, החבירה לשבטים סונים בעיראק ובסוריה והאידיאולוגיה הסונית הקיצונית שלו – כל אלה היו אמורים להניע זה מכבר מעורבות איראנית צבאית בהיקף מלא. מדוע, אם כן, המעצמה השיעית הגדולה ביותר בעולם אינה מניעה כמה דיביזיות כדי לעקור מהשורש את ארגון המדינה האסלאמית?

בכירים מדיניים וצבאיים איראנים איימו פעמים רבות להפעיל את עוצמתה של איראן מול המדינה האסלאמית לנוכח "מעשי הטבח בשיעים והרס המסגדים". להצהרות אלה לא היה תוקף מעשי: אמנם איראן שלחה יחידות ממשמרות המהפכה להגן על אתרים קדושים לשיעה, והיא מעבירה נשק לצבאות עיראק וסוריה, אך אלה רחוקים מהפעלת "מלוא עוצמתה". יתר על כן, הטבח במוסלמים שיעים ובמיעוטים אחרים נמשך ואף התגבר, ואיתו הסכנה הברורה והמיידית לאזורי הגבול של איראן עם עיראק.

איראן, המתיימרת להיות מנהיגת העולם המוסלמי, לפחות זה השיעי, אינה מנצלת את ההזדמנות שארגון המדינה האסלאמית מניח לפתחה כדי להציל את שתי בעלות בריתה החשובות ביותר במזרח התיכון – סוריה ועיראק. לו הייתה עושה כן הייתה מסבה אושר רב למעצמות המערב, המבקשות בנרות כל דרך להימנע מהסתבכות צבאית נוספת בביצה המזרח-תיכונית. הקהילות השיעיות, מלבנון ועד למפרץ הפרסי, היו מתלכדות סביב איראן במה שנראה כעימות הסוני-שיעי הגדול ביותר של תקופתנו, והמשטר, הסובל מצניחה בפופולריות שלו, היה יכול להשתמש במלחמה כדי ללכד מחדש את הציבור סביבו. מעבר לכך, מלחמה גלויה ומלאה בארגון המדינה האסלאמית הייתה עשויה להעניק לאיראן הזדמנות פז לייצב את מעמדם של בעלי בריתה בעיראק ובסוריה ולסייע להם למחוץ את ההתקוממות המתמשכת נגדם, אשר גבתה גם מאיראן מחיר כבד בחיי חיילים ומתנדבים רבים, ובמשאבים כלכליים שהמשק האיראני מתקשה לעמוד בהם.

חיילים בצבא האיראני (צילום מסך: יוטיוב)

את פשר החידה האיראנית הזו ניתן להבין באמצעות שני גורמים המשולבים זה בזה. ראשית, מאז המהפכה האיראנית ב-1979, כל אימת שהאינטרסים המהפכני והלאומי התנגשו זה בזה, גבר האחרון. כך היה למשל בסכסוך בין ארמניה הנוצרית לאזרבייג'אן השיעית (1994-1988) על חבל נגורנו-קרבאך, המצוי בשליטת אזרבייג'אן אך מאוכלס בארמנים, כאשר איראן תמכה בארמניה על אף מותם של אלפי שיעים בסכסוך (המתמשך עד עתה). איראן חששה אז כי האזרים האיראנים, המהווים כ-20% מאוכלוסייתה, ישאפו להתאחד עם אחיהם מעבר לגבול. דוגמה נוספת היא המרד השיעי בסדאם חוסיין בתחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת. למרות טבח של כרבע מיליון שיעים עיראקים והרס אתרים מהקדושים ביותר לשיעים, איראן לא נקפה אצבע כדי לסייע לשיעים, משום שהאינטרס הלאומי שלה – שיקום המדינה לאחר מלחמתה הארוכה עם עיראק (1988-1980) – היה חשוב מהאינטרס הדתי. משני האירועים הללו אפשר ללמוד כי איראן אינה נוטה לשעבד את האינטרס הלאומי שלה לאינטרס האידיאולוגי.

הסבר אפשרי אחר לחידת אי-התערבותה של איראן נגד המדינה האסלאמית מצוי אולי בקונפליקט המתמשך בין איראן לבין סעודיה. מעורבות צבאית איראנית כוללת מול ארגון המדינה האסלאמית תסמן קו במאבק המתמשך על ההגמוניה במזרח התיכון בין שתי המדינות, ותהווה פתיח אפשרי להצבת כוחות איראניים-עיראקיים משותפים על גבול ערב הסעודית, בין היתר בתואנה של חסימת נתיבי כניסתם של אלפי ג'יהאדיסטים סעודים ונשק המוברח לעיראק ומשם גם לסוריה. כוחות צבאיים כאלה עלולים לאיים ישירות על הסעודים, ועלולים לדרדר את המלחמה הקרה בין שתי המדינות לעימות צבאי ישיר. בעבר הוכיחה איראן כי היא נמנעת ככל האפשר מיצירת מצבים שיגררו אותה למלחמה כזו, ומבכרת לפעול באמצעות סוכני תיווך כמו חזבאללה בלבנון, החוּת'ים בתימן וחמאס בשטחים.

לסיכום, על בסיס אירועי העבר ולאור האינטרסים הנוכחיים של איראן, לא סביר שצבאה יתחייב למערכה גלויה ומלאה נגד ארגון המדינה האסלאמית, גם אם מספר הקורבנות השיעים במזרח התיכון יעלה עוד יותר. באורח פרדוקסאלי אך הולם את המציאות המשונה במזרח התיכון, המעצמה השיעית האנטי-מערבית תעדיף, גם אם לא באופן פומבי, שהמעצמות המערביות הכופרות יצילו את בעלות בריתה ואת השיעים. ללמדנו שכאשר אידיאולוגיה וריאליזם פוליטי מתנגשים סביר כי האחרון ינצח.

מאמרים נוספים