המזרח התיכון ומעבר לו

אודות הכותב

 

 
אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
01.03.2015

המדינה האסלאמית -- מורה נבוכים (IV)

ארגון המדינה האסלאמית מתנהל כארגון טרור, אולם גם שולט על שטחים נרחבים ביותר תוך הסתייעות במנגנון ביורוקרטי מדינתי מוכר. זהו לא ארגון טרור נוסף, וגם לא מדינת לאום במובן המקובל של המילה. זוהי אנטי-מדינה, שתכלית קיומה היא מחיקת גבולות, ביטול ריבונות והחלפתה, ותנועה מתמדת. במובן זה ניתן אולי לכנותה "מדינת טרור".

בחודשים שחלפו מאז הקמתו של ארגון המדינה האסלאמית נשבעו לו אמונים ארגונים אסלאמיסטים בפקיסטאן, בלוב, בסיני, באלג'יריה ובמקומות נוספים במזרח התיכון, עדות לבכורה שקנה לו הארגון על פני ארגוני סלפיה-ג'יהאדיה אחרים בעולם, ובראשם אל-קאעדה. ארגוני סלפיה-ג'יהאדיה אחרים במזרח התיכון, באפריקה ולמעשה ברחבי העולם כולו, אשר טרם נשבעו אמונים לטוען לכתר הח'ליפה של המוסלמים, מנהיג ארגון המדינה האסלאמית אבו בכר אל-בגדאדי, פועלים כבר ברוחו ובדמותו של הארגון ואימצו כמה מסמליו ומרעיונותיו.

לחלקים הקודמים בסדרת "המדינה האסלאמית: מורה נבוכים" (חלק 1, חלק 2 וחלק 3)

אבו-מוסעב אל-זרקאווי, שהיה מנהיג אל-קאעדה בעיראק עד ההתנקשות בחייו בסוף 2006, עמד בראש הגלגול הראשון והפחות מוצלח של ארגון "המדינה האסלאמית". נסיונו להתבסס במחוז אל-אנבאר שבמערב עיראק הוכשל באמצעות התערבות אמריקאית נחרצת, שסוד כוחה היה שיתוף פעולה יעיל עם ה"סחוואת", מיליציות שבטיות ערביות-סוניות שניהלו את הלחימה בפועל נגד הסניף המקומי של אל-קאעדה. הצלחתו של הגלגול הנוכחי של "המדינה האסלאמית" נובעת ממספר גורמים, ובראשם נסיגת הכוחות האמריקניים מעיראק, דעיכתו של פרויקט ה"סחוואת" והתבססותו של השלטון המרכזי בבגדאד כשלטון שיעי ואנטי-סוני באופן מובהק. לא ניתן להתעלם גם מגורם משמעותי נוסף – מלחמת האזרחים המתמשכת בסוריה, שהעניקה לוותיקי אל-קאעדה בעיראק את הכאוס הדרוש להתארגנות מחדש ולהוצאת חזון המדינה האסלאמית מן הכוח אל הפועל.

השיח התקשורתי והמחקר על "המדינה האסלאמית" לוקה בשניוּת מבלבלת בין יחס אל הארגון כאל מדינה וכאל ארגון טרור (שליבת כוחו הצבאי היא 20-25 אלף חמושים חדורי אידיאולוגיה ושאיפה לחיות במדינת הלכה) בעת ובעונה אחת. ערפול זה אינו חדש, כמובן, וגם ארגונים כמו חזבאללה וחמאס מנהלים מנגנונים ביורוקרטיים וצבאיים, שמחד נטמעים במדינה הקיימת וברשויותיה ומאידך חותרים תחתיה מבחינה צבאית ואף אזרחית, מה שבא לידי ביטוי באספקת שירותים אזרחיים לאוכלוסיה המקומית. עירוב התחומים מביא לעתים קרובות לכך שארגונים אלה מנהלים את פעילויותיהם הצבאיות מתוך תשתיותיהם האזרחיות ואף מסתתרים בקרב האוכלוסיה האזרחית הנסמכת על שירותיהם. נסיון העבר מלמד כי מעורבות צבאית חיצונית נגד ארגוני טרור כאלה מחייבת בדרך כלל נוכחות ארוכת-טווח הצורכת משאבים רבים, וגם אז יעילותה בחיסול הארגונים, ולא רק כמה מתשתיותיהם, מוטלת בספק. מעבר לכך, שליטתם של הארגונים הללו על אוכלוסיה אזרחית מחייבת את הכוחות הנלחמים בהם גם לספק שירותים חיוניים לאוכלוסיה ולהבטיח לה חיים תקינים.

מחוז נינוה של המדינה האסלאמית בעיראק (צילום מסך: יוטיוב)

כאשר בוחנים את הופעת ארגון "המדינה האסלאמית" על רקע תהליכי עומק בעולם ובאזור, ייחודיותו של הארגון והוורסטיליות שלו מתחדדות. המלחמה הקרה והסדר העולמי הדו-קוטבי הכתיבו במידה מכרעת את התנהלות המערכת הבין-לאומית בחצי השני של המאה ה-20. התחיה הדתית במזרח התיכון, התבססות האסלאם הפוליטי באיראן ובמדינות סוניות באזור, עלייתו של הג'יהאד העולמי באפגניסטאן בשנות ה-70 וה-80 ותפוצתו משם למזרח התיכון ומעבר לו, היו קשורים כולם למאבק הבין-מעצמתי, אולם ארצות הברית לא הצליחה לקבוע את הסדר העולמי החדש עם התמוטטותה של ברית המועצות בראשית שנות ה-90. תחת ההגמוניה האמריקאית הפך העולם לדינמי יותר ויציב פחות מבעבר.

ירידתו ההדרגתית של המערב, עלייתה של סין ככוח כלכלי משמעותי והתבססותה של מערכת כלכלית גלובלית ועל-לאומית מאתגרים את המודל המוכר של מדינת לאום. הגורם הדומיננטי במציאות החדשה הוא זרימה של הון, מידע ובני אדם בין כל קצוות תבל. מרכזי הכוח, הממשי והרעיוני, הם רבים ומשתנים, והכוחות שהורדמו או דוכאו תחת הלחץ הבין-מעצמתי מרימים עתה את ראשם. עם קץ המלחמה הקרה ניעורו מרבצן זהויות לאומיות, אתניות ודתיות והעולם נסחף לשורה ארוכה של סכסוכים. שלל שחקנים תת-מדינתיים, ארגוני טרור וגרילה, בדלנים אתניים ופונדמנטליסטים דתיים החלו לאתגר את מדינות הלאום מבחינה אידיאולוגית, פוליטית וצבאית; לעתים מתוך מדינת הלאום ובמגמה להחליפה, לעתים אחרות במגמה להחליף אותה במסגרת על-מדינתית, כמו שאיפתה של אל-קאעדה.

המדינה האסלאמית היא תולדה של הסדר העולמי המשתנה, והיא נבנית ממנו ובה בעת חותרת תחתיו. אף שמפתה להסבירה במונחים של ימי הביניים, היא חלק בלתי נפרד מהסדר הפוסט-מודרני. ארגון אל-קאעדה ניצל לטובתו את הטכנולוגיה ואת התקשורת החדשה, וכן את זרימת ההון, המידע ובני האדם ברחבי תבל, אולם ארגון המדינה האסלאמית משכלל את כל אלה לדרגת אמנות. קרל דויטש, אחד מחשובי חוקרי הלאומיות במאה ה-20, הדגיש כבר בשנות השישים את חשיבותה של תקשורת המונים לא רק בתהליך יצירת המדינה המודרנית, אלא גם בליבוי בדלנות אתנית, דתית וכיתתית. את משמעות דבריו אנו רואים היטב בשימוש המרשים של ארגונים ויישויות מערערי סדר בטכנולוגיה ובפירות הקדמה.

ארגון המדינה האסלאמית מתנהל כארגון טרור, אולם גם שולט על שטחים נרחבים ביותר תוך הסתייעות במנגנון ביורוקרטי מדינתי מוכר. זהו לא ארגון טרור נוסף, וגם לא מדינת לאום במובן המקובל של המילה. זוהי אנטי-מדינה, שתכלית קיומה היא מחיקת גבולות, ביטול ריבונות והחלפתה, ותנועה מתמדת. במובן זה ניתן אולי לכנותה "מדינת טרור".

מאמרים נוספים