המזרח התיכון ומעבר לו

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
01.02.2012

המועמד-הפחות-מעורר-דאגה מקרב הרפובליקנים מעוררי הדאגה

למרות התעוררותו המפתיעה של ניוט גינגריץ' בשבועות האחרונים, עדיין סביר להניח שמיט רומני הוא שיהיה מועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות בבחירות של 2012. לאותם ישראלים המאמינים בפתרון הוגן של שתי מדינות מדובר בחדשות טובות, משום שבשונה משאר המועמדים הרפובליקנים, רומני הוא מתון באופן יחסי. הוא איננו חסיד של מדיניות הבדלנות האמריקאית שרון פול מטיף לה, והוא איננו מסתתר מאחורי הרטוריקה הרדיקלית הפרו-ישראלית של ריק סנטורום וניוט גינגריץ'.

פירוש הדבר שנשיאותו של רומני תמשיך את הסטטוס-קוו בכל הקשור בישראל. הסיוע של ארצות הברית לישראל יישאר גבוה, הפרמטרים לפתרון של שתי מדינות יישארו כפי שהם, והתנגדותה של ארצות הברית לבנייה בהתנחלויות תימשך, אם כי בצורה שקטה יותר. ארצות הברית תמשיך להיות המתווכת הראשית בין ישראל לפלסטינים, והאפשרות לתקיפת איראן תיוותר לא סבירה, אם כי לא תוסר מהשולחן באופן רשמי.

כדי להבין מדוע אני סבור שהדבר טוב לתהליך השלום, לפחות בהשוואה לחלופות, חשוב להבין כמה דברים בסיסיים על טבעם של נושאים הקשורים בישראל, כאשר הם עולים בפוליטיקה האמריקנית. אף על פי שרוב יהודי ארצות הברית רואים עצמם כדמוקרטים, ואף על פי שהרוב הגדול של הפוליטיקאים היהודים מייצגים את המפלגה הדמוקרטית, דווקא הרפובליקנים הם שנוטים להיות נחרצים יותר בתמיכתם בישראל. הדבר מעולם לא היה נכון יותר מכפי שהוא היום. מאז שהנשיא אובמה החל לכהן ב-2009, המפלגה הרפובליקנית נעה בהדרגה ובבטחה ימינה כמעט בכל נושא מהותי הקשור בישראל.  
                                                                             
כל זה החדיר אי-נוחות ואף מרכיבים קומיים לבחירות הנוכחיות. שני המתחרים הקרובים לרומני, ניוט גינגריץ' וריק סנטורום, דחפו זה את זה רחוק יותר ויותר ממה שהיה מקובל עד כה בזרם המרכזי של הרפובליקנים. שניהם מציבים סימן שאלה על עצם המושג "עם פלסטיני" ושניהם קראו לתקוף את איראן בלשון חריפה יותר מזו של נתניהו. רומני, שמעולם לא ניצב בנחישות לנוכח אקלים פוליטי משתנה, סיגל את הקו שלו בהתאם לכך. גם הוא, כמו יריביו, אם כי במידה פחותה, מתרפס בהצהרות פרו-ישראליות. ועדיין, קשה לדמיין את רומני ממשיך בקו כה נוקשה אם הוא ייבחר לנשיא. רומני, במהותו, הוא פרגמטיסט, וככזה, הוא יִיטה פחות מגינגריץ' או מסנטורום לאפשר לאידיאולוגיה לסכן את מצב העניינים השברירי  שבין ישראל לשכנותיה.

היוצא מן הכלל בהקשר זה הוא רון פול, חבר הקונגרס הליברטני מטקסס, שלזכותו ייאמר שהוא המועמד הרפובליקני היחיד הקורא לארצות הברית לשקול מחדש את הסיוע הבלתי מותנה שלה לישראל. אמנם אין בכוונתי לטעון כאן בעד או נגד הכנסת שינויים בסיוע האמריקני לישראל, אך יש לומר שיהא זה מגוחך לצפות ממדינה איזושהי לממן ממשלה זרה בלי להציב כמה תנאים באשר לדרך שבה מימון זה ינוצל. כך שאינני מוצא פגם בעצם קריאת התיגר של פול על הדינמיקה הנוכחית, אולם יש לי השגות על התעקשותו להפסיק את כל הסיוע הזר, במלואו, שלא להזכיר את יחסיו המפוקפקים עם חוגים אנטישמיים ואנטי-ישראליים.

אין פירוש הדבר שאני, באופן אישי, מחבב את רומני או שהייתי רוצה לראותו כנשיא. אני לא. לדעתי, הגנתו הקשוחה על הימין הישראלי היא לא-צודקת, חסרת עקרונות ולא מועילה. גם אין פירוש הדבר שאני סבור שרומני יחולל התקדמות אמיתית כלשהי במזרח התיכון. נהפוך הוא. אבל כאשר מעמידים את הסטטוס-קוו (מה שרומני מייצג) מול האפשרות לערעור היציבות (מה שהמועמדים הרפובליקנים האחרים מייצגים), ההשוואה ברורה: מיט רומני הוא המועמד הפחות-מעורר-דאגה מקרב המועמדים הרפובליקנים מעוררי הדאגה.

 


 

The Least Worrisome Candidate in a Very Worrisome Republican Field

 

Despite Newt Gingrich’s surprising resurgence over the past few weeks, Mitt Romney is still likely to become the Republican nominee for president in 2012.  For those Israelis who believe in an equitable two-state settlement, this should come as good news. This is because unlike the rest of the Republican field, Romney is relatively moderate. He doesn’t advocate the isolationism of Ron Paul, nor does he resort to the sort of radical, pro-Israel rhetoric of Rick Santorum and Newt Gingrich.

What this means is that a Romney presidency would likely be a status-quo presidency for Israel. US aid to Israel would remain high, the parameters for a two-state solution would stay in place, and US opposition to settlement construction would continue, albeit more quietly. The US would continue to be the primary arbiter between Israelis and Palestinians, and an attack on Iran would remain unlikely, though not officially off the table.

To understand why I think this is good for the peace process, at least as compared to the alternatives, it is important to understand some basics about the nature of Israeli issues in American politics. Although most American Jews identify as Democrats, and although the vast majority of Jewish politicians represent the Democratic Party, it is the Republicans who tend to be more aggressive in their support of Israel. Never has this been more true than it is today. Since President Obama took office in 2009, the Republican Party has moved steadily to the right on nearly every major issue related to Israel.

This has made for a discomforting, if not somewhat comedic, electoral season. Romney’s two closest competitors, Newt Gingrich and Rick Santorum, have pushed each other further and further from what used to be the mainstream. Both have gone so far as to challenge the very notion of a Palestinian people, and both have advocated attacking Iran in stronger terms than even Netanyahu has.

Romney, never the one to stand firm in the face of a shifting political climate, has adjusted his campaign accordingly. He has engaged, to a lesser extent, in much of the same pro-Israel pandering as his opponents. Yet, it is hard to imagine Romney maintaining such a hard line as President. Romney, more than anything else, is a pragmatist at heart, and as such, he is less likely than Gingrich or Santorum to allow ideology to jeopardize the fragile state of affairs that exists between Israel and its neighbors.

The one exception to all this is Ron Paul, the libertarian Congressman from Texas. To his credit, Paul is the only Republican candidate who has called for the US to reconsider its unconditional aid to Israel. While it is not my purpose here to argue for or against adjusting US aid to Israel, I will say that it is ludicrous to expect any country to fund a foreign government without placing some conditions on how that funding should be used. So I don’t fault Paul for challenging the current dynamic. What I take issue with is Paul’s insistence on cutting all foreign aid in its entirety, not to mention his questionable relationships with anti-Semitic and anti-Israeli circles.
This is not to say I personally like Romney or would want him to be President. I do not. I find his hard-line defense of the Israeli right to be unjust, unprincipled and counterproductive. Nor is it to say that I think Romney is likely to generate any real progress in the Middle East. Quite the opposite. But when you pit the status-quo (what Romney represents) against the prospects of destabilization (what the other Republican candidates represent), the comparison is clear; Mitt Romney is the least worrisome candidate in a very worrisome Republican field.

מאמרים נוספים