מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
24.07.2011

המחאה החברתית: האם תחילתה של חברה אזרחית אמיתית

האמירה העתיקה אומרת כי לא כול בני האדם שווים. המדינה הדמוקרטית מכירה בכך אך התחייבה כי באמצעות מערכת החינוך לפחות לאפשר הזדמנות שווה-האם החובה זו עומדת במבחן המציאות?

בכובעי הלא אקדמי שימשתי כיועץ שרי מדע וטכנולוגיה שונים בשבע שנים האחרונות. כאשר ניגשתי לעצב את התפקיד ראיתי לנגד עיניי מטרת על אחת; הנגשת החינוך המדעי-טכנולוגי במגזרים חברתיים בהם ההזנחה היתה מזעזעת. התקציב השנתי שעמד לרשותי עמד בין מיליון לחמישה מיליון ש"ח בשנה, פרוטות בהשוואה לתקציב של יותר מעשרים מיליארד ש"ח לשנה שעומדים לרשות משרד החינוך. יחד עם זאת גם תקציב זעום ממוקד יכול ליצור תהליכים חשובים. בעיניי מחוללי שינוי הם סטודנטים צעירים וחדורי מוטיבציה חברתית. באמצעות מלגה של 5,000 ש"ח לשנה ומחוייבות לחונכות בסך של 120 שעות אקדמיות שלחתי כאלף סטודנטים (בממוצע לשנה) להכין לבגרויות במדעים ואנגלית תלמידים משכבות המצוקה בפריפריות גיאוגרפיות והחברתיות. סטודנטים יהודים, ערבים, דרוזים, צ'רקסים ובדואים הגיעו לבתי הספר וחנכו כשלושה תלמידים כול אחד. במילים אחרות, תקציב של כ-5 מיליון ש"ח סייע לכ-4,000 סטודנטים ותלמידים בשנה.

בסוף כול שנה בחנתי את ההישגים של הפרויקט. באופן ממוצע התלמידים העלו בין שניים לשלושה ציונים את השגיהם בבגרויות במדעים ואנגלית. בשנתיים האחרונות ריכזתי כמאתיים מהסטודנטים בישובים כמו קריית גת, אופקים, בית שמש וזרזיר (ישוב בדואי בסמיכות לנהלל). התוצאות היו שיפור ניכר בממוצע הבגרויות במדעים של ישובים אלה. לאלפי התלמידים ששולבו בפרויקט זה ישנה כיום הזדמנות טובה יותר להתקבל לאקדמיה. תכנית זו הוכיחה שוב את הידוע: תלמידי הפריפריה שווים ביכולותיהם לאלו מהישובים המבוססים, כול עוד הם מקבלים הזדמנות שווה. אולם הם מעטים בהשוואה למאות האלפים האחרים שנשללת מהם ההזדמנות השווה.

חלק ניכר מהתלמידים מהפריפריות מודרים באופן מסורתי מהאקדמיה בעיקר בגלל העדר תעודות בגרות או ממוצע נמוך שאינו מאפשר כניסה למוסדות להשכלה גבוהה. כול הנתונים מראים כי בעלי השכלה אקדמית משתכרים בהרבה מאלו ללא תואר. יחד עם זאת מוטלות על צעירים אלה כול המחוייבויות הקיימות בישראל: שירות צבאי, תשלום מיסים מלא, הקפדה על חובותיהם כאזרחים וכדומה. למרות זאת מחוייבות המדינה כלפיהם שואפת לאפס. המדינה אינה מכירה בכך כי מערכות החינוך שלה יוצרות חסם בפני מספר עצום   מאזרחיה הצעירים. היא לא מוכנה להתמודד עם חוסר יכולתם למצוא עבודה מתאימה לאחר השיחרור מהצבא. חלק ניכר מהמשרות הנחשבות חסומות בפני בוגרי הפריפריות ומאלצים אותם להתחרות עם מהגרי העבודה השונים, תחרות אבודה מראש. רבים מהם נוטשים את ישוביהם ומהגרים לערים הגדולות בתקווה לחיים טובים יותר. אולם יוקר החיים בערים אלה גבוה בהרבה מיכולות ההשתכרות שלהם. שכר הדירה מרקיע השחקים, המיסוי הישיר והעקיף המטורף  לא מותיר בידם כול הכנסה פנויה גם לאחר עבודה, ואולי שתיים במשרה מלאה.

מהיכרותי עם אלפי  תלמידים וסטודנטים כאלה למדתי כי הוטמעה בהם האחריות האישית לכשלונם. רבים מהם לא הכירו בכך כי גם למדינה יש אחריות כלפיהם מסיבה הפשוטה-הם לא למדו כי המדינה קיימת עבור אזרחיה אלא ההפך. המחאות האזרחיות האחרונות מתחילות לשנות את ההבנות ביחס למערכת היחסים בין האזרחים למדינה. אם עד כה האזרחים היו בטוחים כי המערכת מאפשרת לכולם הזדמנויות שוות וכול מה שעליהם לעשות זה לעבוד קשה כדי להתקדם, כיום הם מבינים כי המדינה הפכה להיות למשרתת המעטים-בעלי ההון עם הגישה הישירה למשאבי השלטון. כאשר כמה עשרות משפחות בודדות מחזיקות בקרוב ל-70% מההון הרי שהמיליונים האחרים נאבקים בינם לבין עצמם על השאריות. כאשר משאבי המדינה, כולל אוצרות הטבע, האדמות לבנייה וההוצאות הציבוריות, מחולקים כמעט בחינם למשפחות ההון נותר המעמד הבינוני חשוף למיסוי מטורף, הגבוה ביותר בעולם המערבי. יוצא מכך שמאות אלפי שכירים נמצאים מתחת לקו העוני, רובם מהפריפריות, בעוד שהמדינה מוותרת על עשרות מיליארדי ש"ח במיסוי, כול שנה, למשפחות ההון.

תפקידה העיקרי של המחאה האזרחית הוא להכריז מספיק! מספיק עם הפיכתם של האזרחים לנתינים של המעטים. מספיק עם מערכת שבה מובנים כול כך הרבה חסמים בפני השכבות הנמוכות ומעמדות הביניים. מספיק עם ההקרבה למולך הקפיטליסטי של הצעירים. מספיק עם נבחרי ציבור המשעבדים דור אחר דור בשם "המצב הבטחוני", בעודם חיים על זיעת אפה של החברה הישראלית. מגיע לאזרחי הפריפריה ולכלל האזרחים גישה ישירה למשאבי המדינה, מגיעה להם הזדמנות שווה באמצעות מערכות החינוך ומוסדות המדינה, גם לאלו שלהוריהם אין הון כדי לממן חינוך  והתחלה טובה יותר. הגיע הזמן למהפכה אזרחית חברתית!!

מאמרים נוספים