מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
18.07.2011

המיסתורין של אי-האלימות: סוריה ערב הרמדאן

ב-1 באוגוסט יתחיל חודש הרמדאן ולקראת המועד הזה, אחרי חודשים רצופים של הקזת דם, יגיע המאבק האזרחי בסוריה לשלב הקריטי. כבר ראינו מאבק לא-אלים בארצות אחרות במזרח התיכון שהסתיים בהפלת המשטר, אבל אחרי כמעט חמישה חודשים ואלפי נפגעים חייבים להודות שהמקרה הסורי חריג בהיקף ובעוצמה הדורשים התייחסות מיוחדת.
 
בכל רחבי סוריה וגם בלב המדינה, מתנהלת בימים האחרונים מלחמת אזרחים חד-צדדית. המשטר הסורי מאשים גורמים אסלאמיים, ציוניים ואימפריאליסטיים בהתקפות ובירי, אולם באופן מפתיע השימוש באלימות של אזרחים נגד נאמני הממשלה קרוב לאפס. כוחות המשטר, לעומת זאת, ממשיכים לירות, להכות ולעצור כמעט באין מפריע.
 
השבוע צר הצבא הסורי על העיר אלבּוּכַּמַאל שעל הגבול העיראקי במזרח. מאות חיילים ערקו לאופוזיציה בעיר ואף הביאו עימם מספר טנקים ומסרו אותם לידי ההנהגה המקומית. הפיתוי להשתמש בטנקים ובנשק אחר שמביאים איתם החיילים גדול מאד, אולם נאמנים לדרכם ממשיכים המפגינים בעקביות לדחות את הנשק הזה ולצאת להפגנותיהם חמושים בשלטים וסיסמאות בלבד. ב-17 ביולי נכנסו לעיר כוחות הצבא. קווי הטלפון ותקשורת האינטרנט נותקו והדיווחים המעטים המסתננים החוצה מעידים על שימוש בשריון, חיילי רגלים ומטוסים כדי לדכא את התסיסה בעיר. 
 
במקביל, באותו תאריך, פשטו כוחות הצבא על העיר זַבַּדַאני הנמצאת בקצה המערבי של סוריה, ליד הגבול הלבנוני. בזבדאני התחוללו הפגנות המוניות סוערות, ולפי הדיווחים עצרו החיילים מאות אנשים ונתקלים בהתנגדות פסיבית בעיקר. במהלך ההפגנות חוזרת ונשמעת הקריאה להימנע מאלימות.
 
בצפון, ליד הגבול הטורקי נמשכת הדרמה בכל עוצמתה. לאחר שהרגו שם כשלושים בני אדם בסוף השבוע נכנסו כוחות הצבא לעיר הגדולה חומס ומרכזים חשודים בכיכרות, גם בחַמַאה יש התנגשויות בין אזרחים לבין הצבא, ותושבים באזור אִדלִבּ וחלבּ ממשיכים לעבור את הגבול לטורקיה ולחפש בה מקלט. ביום חמישי נהרגו מספר אנשים בדאיל שליד דרעא סמוך לגבול הירדני בדרום. כוחות הצבא הגיעו גם למרכז העיר ולמסגד המקומי, ורבים נפצעו בירי שלהם על המתקהלים. 
 
מספר ההרוגים מתקרב לאלפּיים, עוד אלפים רבים נפצעו ועשרות אלפים הוכו, נעצרו ועונו, אבל אין אלימות נגדית מצד המפגינים, אפילו לא נגד אזרחים המזוהים כנאמנים לשלטון, עלווים ואחרים.
 
קשה יהיה להאשים את המפגינים אם אכן הייאוש יוביל אותם להתנגדות אלימה, אולם דומני שעלינו להכיר כבר בשלב הזה שמדובר בתופעה מיוחדת ולהתחיל להפנים חלק ממשמעויותיה. זרם מרכזי בספרות המקצועית טוען כבר עשרות שנים שהאלימות, האכזריות וחוסר-השליטה העצמית טבועים עמוק בנפש הערבים. הספרים שעליהם מתחנכים דורות של חוקרים ואנשי מודיעין עוסקים בפסיכולוגיה הערבית המבוססת על אשמה ולא על בושה, בכוחה של הסיסמה להלהיט רוחות ולאבד עשתונות, באופייה האלים של דת האסלאם בגירסתה המקומית, ובתפיסה הבלתי-מתפשרת של הג'יהאד. ספרו של הנטינגטון, "התנגשות הציוויליזציות" ומאות תוצרי הלוואי שלו, הצביעו על העובדה שבכל מקום, מסין עד אירופה, בו מצויה תרבות אסלאמית בשכנות לתרבות אחרת יש סכסוך מתמשך ואלים.
 
כל אחד יכול להעלות בזיכרון דוגמאות לאלימות אסלאמית כהוכחה לטענות מהסוג הזה, אבל איך נוכל להסביר את האיפוק המתמשך שמפגינים הסורים נגד המשטר, שבעיני רבים מהם גם כופר באסלאם? חרדה מתגובת הצבא? הפחד נעלם מזמן ומיליוני אנשים יוצאים לרחוב וניצבים חסרי הגנה מול אנשי השַבּיחַה המצוידים ברובי ציד ומקלעים. הנהגה ריכוזית המצליחה לרסן את המפגינים? נראה שההנהגה מבוזרת, חלקה בגלות, והיא אינה שולטת מקרוב באירועים. אימוץ חוקי המשחק שנקבעו בתוניס ובקהיר? ומדוע לא אלה שנקבעו בטריפולי שבלוב? ואולי זו דרכם של המפגינים להביע את שאט נפשם משנים של אלימות מוגזמת מבית היוצר של אל-קאעדה, חזבאללה ואירגוני הג'יהאד?
 
נדמה שהסבר מעמיק יכלול משהו מכל אלה, ומעבר לכך גם הבנה אינטואיטיבית של המפגינים שהמהפכה הזאת היא מהלך שיירשם בדפי ההיסטוריה ושעליו יוכלו לספר לילדיהם ונכדיהם. לצד זה יש גם תחושה העולה מדברי המנהיגים, שהדרך בה יוחלף השלטון, ומידת שפיכות הדמים, תקבע את האופי של המדינה העתידית. בין כך ובין כך, נדמה לי שנצטרך בקרוב לשכתב את הספרות המקצועית.
מאמרים נוספים