המזרח התיכון ומעבר לו

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
29.04.2013

המפתח להחלטה אם לתקוף באיראן מצוי בדמשק

החשש העיקרי בעניין הגרעין האיראני איננו תקיפה ישירה של ישראל אלא אולטימטום גרעיני במקרה שישראל תצא למלחמה נגד חזבאללה. לאירועים המתחוללים בסוריה ולבנון בימים אלה תהיה על כך השפעה משמעותית

על אף ההצהרות הלוחמניות של מנהיגינו זה כנראה לא יקרה בקיץ הזה וגם לא בקיץ הבא, אבל אם לא יהיה שינוי במהלך העניינים תהיה לאיראן אפשרות להרכיב ראש נפץ גרעיני על טיל בעתיד הלא-מאד-רחוק. גם אחרי שתשלים את העשרת האורניום (מהלך מורכב ומסובך יותר משנדמה) יוותרו למדעניה בעיות טכנולוגיות לא מעטות. בואו נניח אם כן שהקו האדום האמיתי, נקודת האל-חזור בחימוש הגרעיני, ייחצה בעוד שנה וחצי עד שנתיים. ארכה זו צריכה לאפשר לנו לחשוב מחדש על חלק מהנחות היסוד של העימות, והחשיבה הזאת מעלה שלמתרחש בסוריה ובלבנון תהיה השפעה מיידית על הערכת המצב.

רוב המומחים מסכימים שגם כאשר תגיע ליכולת נשק גרעיני אין לאיראן שום כוונה לשגר פצצת אטום לכיוון ישראל. האיראנים למדו לעומק את ארסנל הגרעין הגדול של ישראל ומעריכים בצדק שגם כוח הגרעין האמריקאי ניצב מולם. ברור להם ששיגור נשק גרעיני לעבר ישראל ללא פרובוקציה משמעותו מחיקת איראן מעל המפה והפיכתה למדבר שממה. ובניגוד להנחתם של חלקים בצמרת הפוליטית הישראלית ההנהגה האיראנית איננה משיחית ומטורפת. היא אמנם אסלאמיסטית ולעיתים קיצונית אולם רציונאלית בשיקוליה ובהתנהלותה. המאפיינים המובהקים של מדיניות החוץ האיראנית הם סבלנות, ומיומנות דיפלומטית.

החשש האמיתי, מסבירים יודעי דבר, איננו משיגור טיל או מהאיום הבלתי-ריאלי של העברת פצצה לארגוני טרור, אלא מהכפלת כוח המיקוח והאיום האיראני בבת אחת, ומהסכנה שעימות קונבנציונלי יידרדר לעימות גרעיני. סדרת האירועים האחרונה בצפון קוריאה היא בדיוק סוג התרחיש הזה. משטר החמוש בפצצה גרעינית יכול להעמיד דרישות ולהציב אולטימטום לעולם, ועצם קיום הפצצה ירתיע את ההנהגה העולמית מתקיפה או פלישה. התסריט המקובל כולל הידרדרות במצב בצפון וירי טילים של חזבאללה לתוך שטחנו. היום יכולה ישראל לאיים בתקיפת לבנון אם המצב יימשך ואף להוציא לפועל את האיום הזה. אולם כיצד תפעל ההנהגה הישראלית אם האיראנים יודיעו שהם מחמשים ומתדלקים את הטילים הגרעיניים שלהם למקרה תקיפה? במצב כזה כל החלטה על מהלך תגובתי הופכת מיד למשבר בינלאומי מהדרג הראשון שבו ידיה של ישראל כבולות. היא עלולה להיות בת-ערובה בידי איראן. זוהי אכן סכנה רצינית.

וכאן כבר נרמז גם הפתרון. הכוחות הפרו-איראניים היחידים שיש להם יכולת פוטנציאלית להסתכסך עם ישראל ולהביאה לעימות היום הם המשטר הסורי וחזבאללה. (בשנתיים האחרונות חל מהפך בחמאס והוא העביר את נאמנותו למחנה הסוני האנטי-איראני.) כפי שהמצב נראה בשלב זה, סוריה הולכת להישמט מידי האיראנים וסביר להניח שבשנים הקרובות, אפילו אם אסד יצליח בדרך נס להחזיק בכסאו, לא תהווה יותר איום על ישראל. מן הצד האחר ארגון החזבאללה סופג עתה אבידות קשות בכוח אדם ובציוד, שקוע עמוק בקרבות בתוך סוריה, מאותגר על ידי האוכלוסייה הסונית בתוך לבנון, ומתקשה לקיים את עצמו ואת מערך הטילים האדיר שבנה. הארגון לא יחדל להתקיים אם סוריה תקרוס, אולם בהיעדר תמיכה סורית מסיבית ובהעדר מסלול אספקה ישיר מאיראן הוא יצטמצם מאד ביכולות ההצטיידות, הלחימה והתמרון שלו. יכולתו לאיים על ישראל תקטן באופן משמעותי ובמצב כזה גם סכנת ההידרדרות של סכסוך גבולות לסכסוך גרעיני פוחתת במידה ניכרת.

כל ההערכות האלה עדיין באוויר. איננו יודעים כיצד יסתיים התהליך בסוריה ובלבנון, אולם המסקנה היא שאחד המפתחות החשובים להחלטה מה לעשות בעניין האיראני מצויה בתהליכים המתחוללים בדמשק. נפילתו של המשטר הסורי והחלשתו הרצינית של חזבאללה תשמיט מידי איראן את המשמר הקדמי שלה באזור ותעקר את הסכנה העיקרית שבקיומה של אופציה גרעינית איראנית. אין ספק שצריכה להיות לכך השלכה ישירה על ההחלטה אם ומתי לתקוף.

מאמרים נוספים