תרבות וחברה

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
28.05.2015

המציאות הערבית השקופה: הבדיחה היא על חשבוננו

הספרות התוניסאית, הלבנונית, הסורית והפלסטינית, וקבוצות הכדורגל של הליגה הפלסטינית, כולם יכולים לספר את הסיפור האנושי הערבי, המושתק בישראל. הם יכולים לספר על אנשים שחיים יחד אתנו באותו מרחב ומבקשים לשרוד או להילחם, לאהוב או לשנוא, להבקיע שער או לחשוף את שבריריות החיים. השאלה היא אם מדינה עם ארבעה שרי ביטחון יכולה בכלל להקשיב לסיפור הזה.

בימים אלה, חודשיים אחרי הבחירות לכנסת, כשכבר יש ממשלה בישראל, אפשר בנקל לראות מה על סדר היום ומה לא. יש שר ביטחון, שר שמופקד על ביטחון פנים, שר שחולש על ענייני מודיעין ויש גם שר לאיומים אסטרטגיים. מדינה אחת ושרי מלחמה לה הרבה. לא פחות מארבעה שרים מופקדים בישראל על מאבק ב"אויבים" מחוץ ומבית. כשהציג נתניהו את ממשלתו, בשעת לילה מאוחרת, הדברים היו ברורים עוד יותר. הוא שכח כנראה שהוא נואם על אוטומט והתחיל בזה שהממשלה מוקמת בעזרת השם, שתהא מופקדת על ביטחון אזרחיה ושתחתור לשלום. חייבים לראות את הוידאו כדי להאמין. ברגע שהמילה "שלום" נאמרת מפיו של נתניהו מתרחשים שני דברים. מצד אחד, נתניהו חוזר מיד אל הדף, קפוא וקפוץ, מבין כנראה את גודל האבסורד. במקביל, בוקע פרץ צחוק אדיר ומתגלגל מספסלי האופוזיציה. פרץ צחוק ספונטני, שמתחיל מחברי הרשימה המשותפת ושעובר לחברים נוספים מהאופוזיציה, כאילו נתניהו סיפר זה עתה בדיחה. זהו וידאו מצחיק לצפייה. וזהו גם הסיפור הטראגי של ישראל.

גם מעיון בסוגיות שעל סדר היום עולה אותה התמונה. מסתבר שהיחסים של ישראל עם שכנותיה, המשך הכיבוש, הסֶגֶר על עזה, או העובדה שלישראל אין יחסי שלום אמיתיים עם אף מדינה במזרח התיכון – איזור שישראל עויינת אותו ושהוא עוין אותה – כל אלה, לרבות ניסיון להתמודד עם המצב, לשנותו ולתקנו, לא נמצאים כלל על סדר היום של ממשלת נתניהו הרביעית. ספק עד כמה היו נוכחים במצעי המפלגות ערב הבחירות. ההתמקדות בנושאי פנים ובסוגיות חברתיות-כלכליות, חשובות ככל שיהיו, מדגישות את הרִיק של נתניהו בכל הנוגע לנושאי החוץ. ההתעלמות הזו מהיחסים האזוריים ומהמצב הקטטוני בו נתונה ישראל מעידה על אחד מהשניים: או שבנושא התהליך המדיני עם העולם הערבי אין כבר מה לשפר, או שהוא הפך לכל כך לא רלוונטי עבור נתניהו, ועבור ציבורים רחבים בחברה הישראלית, שמבחינתם אין שם כבר מה להרוס.

העיתונאית והבלוגרית הפוליטית טל שניידר גילתה שבמשא ומתן הקואליציוני שהתקיים לפני הקמת הממשלה לא הוזכר הנושא הזניח של "תהליך מדיני", שלא לדבר על תהליך שלום בנוגע ליחסי ישראל ושכנותיה, ולא צוין באף סעיף של אף הסכם קואליציוני עם אף מפלגה. למעשה, טוענת שניידר, בעשרים השנים האחרונות, החל בהסכמי אוסלו ולמעט בממשלת נתניהו משנת 1996, תמיד "היו מי שדרשו במהלך המו״מ הקואליציוני הכנסת סעיפים בנוגע לתהליך שלום / מו״מ עם הפלסטינים / הגדרת גבולות המדינה [...] ותמיד היה מי שדרש דבר מה בנוגע לתהליך המדיני". בשנת 2015 כבר אין. זה לא מעניין את נתניהו ואת שותפיו לקואליציה, ואין מפלגות שיעלו את הנושא הזה ולו כדי לשמש עלה תאנה לנתניהו וכדי להגיד לנו בדיעבד ש"אין פרטנר".

התופעה הזו, שבמסגרתה העולם הערבי בכלל, ושכנינו הפלסטינים בפרט, נעלמו מאופק הציפיות שלנו ומסדר היום של הממשלה בישראל, היא מסוכנת ומטרידה. היא גם מעוורת את מקבלי ההחלטות מלראות את האזור שבו אנו חיים כמרחב אנושי של בני אדם. מחשבה זו מצמיחה התייחסות במושגים בינאריים אל האזור, המנגידים אותו כביכול לישראל: ה"תרבות" הישראלית מצויה בלבה של "שכונה קשה", וילה בג'ונגל. התפיסה הזו סוחפת. היא לא מאפשרת לבני ובנות החברה הישראלית היהודית לתפוס את המרחב שבו הם חיים ויוצרים כמרחב המאכלס בני אדם אחרים – ערבים בני קבוצות אתניות ודתות שונות – החיים ויוצרים בעצמם. היא מקדמת את מחשבת השווא שהתעלמות מהאזור ומתושביו, תוך התנהלות מזלזלת ואטומה, תועיל לקיומה של ישראל במזרח התיכון. אם נוסיף לכך את הניתוק הפיזי של ישראל מהאזור, ואת ההפרדה המוחלטת בין ישראלים למרקם החיים הפלסטיני – מי עוד זוכר שעזה הייתה פעם מוקד לקניות בשבת – נקבל מתכון לחברה מסוגרת ומפוחדת, אשר מסתכלת על האזור דרך תקציב הביטחון המתפקע שלה. ארבעה שרי מלחמה, שורה ארוכה של מומחי ביטחון ושוחרי פרדיגמת ההפחדה, כולם – נניח – יודעים לעשות מלחמה ולא מסוגלים לומר את המילה "שלום" מבלי שיהפכו לבדיחה.

עיבוד תמונה: עמיר שיבי

עיבוד תמונה: עמיר שיבי

 

הסירוב הממסדי לראות את המרחב האנושי באזור מחלחל למטה. בחברה האזרחית בישראל, בתקשורת, וגם באקדמיה, המשקפיים נותרות פעמים רבות אטומות, השאלות לא נשאלות, והתשובות אינן ניתנות. במסגרת זו, למי יהיה אכפת שבחודש האחרון התקיימו המשחקים המכריעים בליגת הכדורגל הפלסטינית. היה סיום של פוטו-פיניש ממש. אל-זאהיריה, "איילי הדרום" מאזור חברון, התמודדו מול מחנה הפליטים בלאטה מאיזור בית לחם ומול הלאל אל-קודס, הקבוצה הירושלמית, ולכולן היה אותו מספר נקודות. שני מחזורים לסיום, בדרבי הירושלמי, ניצחה ג'בל מוכבר את הלאל אל-קודס 2-1, והותירה את המאבק על כתר האליפות בין אל-זאהיריה לבין מחנה הפליטים בלאטה. המתח נשמר עד לסיום, ובסופו של דבר, בניצחון חוץ יקר של אל-זאהיריה נגד דורא, נקבע שהקבוצה מהעיירה זאהיריה היא אלופת פלסטין. ליגת הגדה המערבית היא הליגה הקרובה ביותר לישראל אך הרחוקה ביותר ממנה.

קשה להאמין שהיחשפות לנושאים כאלה, שמתרחשים עשרות קילומטרים ממרכזי החיים בישראל, תצליח לגרום להמוני ישראלים להתייחס אחרת לאזור בו אנו חיים. אבל אני מעריך שעניין בחיי האזור והיכרות עמם, ולא רק ב"איומים האסטרטגיים" בהמשך למשנתו ולמשרתו של השר זאב אלקין, הם חלק ממאבק אמיתי על שמירת הצלם האנושי של האזור מפני הדמוניזציה שאליה מושכת ההנהגה הישראלית והשלכותיה הקריטיות לעתיד של כולנו. לכן, לדוגמה, כתיבה כמו זה של אייל שגיא ביזאווי, ב"רלבנטי" של עיתון הארץ – על הציירת הפלסטינית סאמיה חלבי, על סצינת המוזיקה הסורית, על קולנוע צעיר בתימן או על תעשיית האופנה הערבית – היא פעולת התנגדות מרגשת לסחף האנטי-ערבי שהפך לשנאה ושהופך לגרוע מכל: התעלמות, חוסר אכפתיות, ודה-הומניזציה כללית.

מדינה שמשקיעה ארבעה שרים במלחמה, ושזו דרכה ללמוד את האזור ולהבינו, תשקע את בניה ובנותיה עמוק עוד יותר בסכסוך של משחק סכום אפס שבו יש טובים ורעים, בני תרבות ובני חושך. אבל למרות החושך שמביאה עלינו ההנהגה הישראלית אסור לוותר. השרידות השלטונית של הנהגה כזו או אחרת לא אמורה לקבוע את סדר היום החברתי והפוליטי של החברה האזרחית בישראל.

על כן חובה עלינו לספר לא רק ביציאת מצרים אלא בכניסתנו האפשרית למזרח התיכון. לספר, לדוגמא, על כך שלפני שבוע הסתיימה תחרות פרס ה"בּוּקֶר" של העולם הערבי. תחרות הספרים החשובה ביותר באזורנו – "الجائزة العالمية للرواية العربية" ("הפרס העולמי לספרות ערבית") – מעניינת את החוקרים, הכתבים והפרשנים "לענייני ערבים", ואת רוב המזרחנים וה"ערביסטים", כקליפת השום וכגרגר המלח, ותעיד העובדה שלא נכתב על כך כמעט דבר וחצי דבר. לכן חובה עלינו לספר בתחרות פרס ה"בּוּקֶר" של העולם הערבי. לספר שזוהי תחרות בין ספרים שנכתבו בשפה הערבית – שפה שהיא רשמית בישראל אבל שליהודים בישראל אין עניין בה וברזיה. לספר שאל הרשימה הארוכה הגיעו 180 רומנים מ-15 מדינות, ושלגמר הגיעו שישה ספרים. לספר שאחד מהם הוא ספרו של עאטף אבו-סיף, פלסטיני מעזה, שכתב את "חיים מושהים" – ספר שהוגדר על ידי ועדת הפרס כאמיץ וביקורתי ואנושי וייחודי. גיבור הספר הוא נעים, שמנהל את חנות הדפוס היחידה במחנה הפליטים ג'באליה שבו הוא חי, ושמדפיס בעיקר פוסטרים המודיעים על מותם של שאהידים. אחרי שהוא נורה ונהרג בעצמו על ידי הצבא הישראלי, העלילה מסתבכת. הספר נע בין המלחמות שתושבי עזה חיים בתוכן – זו הישראלית-ערבית וזו הפנים-פלסטינית – והוא כה ביקורתי עד שאנשי משטר חמאס בעזה ניסו למנוע את יציאתו של הסופר מהרצועה לצורך השתתפותו בטקס.

ציר איראן-לוזאן-תימן (עיבוד תמונה: עמיר שיבי)

"ציר איראן-לוזאן-תימן" (עיבוד תמונה: עמיר שיבי)

 

נספר שלגמר הגיעה גם "קומה 99" של הסופרת הלבנונית ג'נא אל-חסן, שמלווה את חייו של מַגְ'ד, פלסטיני החי בניו יורק, ושנושא עמו צלקת מחוויית הילדות שלו בטבח סברה ושתילא ב-1982. נספר שגם ספרה של הסופרת הסורית לינא אל-חסן הגיע לגמר. ספרה עוסק בקהילה הסורית הגולה בסאו-פאולו ובפריז, וביחסים בין שני דורות של גולים ערבים. נספר גם שספרו של אחמד אל-מדיני המרוקאי, "סמטת הערבות", הגיע לגמר, ושהוא עוסק במאבקו של האדם הפשוט במרוקו כנגד הניצול של המשטר. נספר גם ש"געגועי דרוויש" של הסופר הסודני חאמוּר זיאדה הגיע לגמר, ושמדובר ברומן היסטורי, המתאר את סודאן של סוף המאה ה-19, ערב נפילת המשטר התיאוקרטי במדינה. לסיום נספר שהפרס הראשון, על סך 50,000 דולר, הלך לסופר התוניסאי שוכרי אל-מבח'ות, על ספרו "א-טיליאני" ("האיטלקי"). גיבור הספר, עבד אל-נאסר, המכונה "האיטלקי", תוקף ללא סיבה את שכנו האימאם במהלך הלוויית אביו, והספר חושף אט אט את העילה לתקיפה. דרך חוויותו של עבד אל-נאסר כסטודנט שמאלני באוניברסיטת תוניס בשנים המעצבות של שלהי שנות ה-80, סוף תקופת שלטונו של חביב בורגיבה ותחילת שלטונו של זיין אל-עאבדין אבן עלי, ותוך ביקורת על מנגנוני הדיכוי והצנזורה בתוניס והמאבק של האיסלאמיסטים בתנועות השמאל המקומיות, מבקש עבד אל-נאסר לחשוף את שבריריות החיים במדינה ואת הסודות החבויים ביחסי הכוח שבה.

הספרות התוניסאית, הלבנונית, הסורית והפלסטינית, כמו גם שחקני הכדורגל של מחנה הפליטים בלאטה – שאגב חוו אכזבה נוספת כשהפסידו שלשום בגביע לשבאב אל-ח'ליל – יכולים לספר סיפור אנושי. הם יכולים לספר על אנשים שחיים באותו המרחב המזרח תיכוני שבו אנו חיים, אנשים המבקשים לשרוד או להילחם, לאהוב או לשנוא, להבקיע שער או לחשוף את שבריריות החיים. הם יכולים לספר על גברים ונשים, על התבגרות, על הגירה  ועל אהבה. השאלה היא אם מדינה עם ארבעה שרי ביטחון יכולה בכלל גם להקשיב. 

מאמרים נוספים