המזרח התיכון ומעבר לו

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
14.12.2012

ה"מרי של נובמבר" בירדן: המשטר משחק באש

עצמת ה"מרי של נובמבר" בירדן הכתה בהלם את המשטר ואת גורמי הבטחון. הוא חשף את נזקי פרימתו של הסדר הישן: אף שהמדינה הילכה על פי תהום, שלל ה"לשעברים", שאך זמן קצר קודם לכן נהנו ממנעמי השלטון, נאלמו דום ונעלמו
ב-13 בנובמבר, יום לפני ציון הולדתו של המלך חוסין המנוח, הסירה ממשלת ירדן את הסובסידיות על תזקיקי הנפט והעלתה באחת את מחירי הגז, הנפט והדלקים בשיעורים שהגיעו ל-30 ואף ל-50 אחוז. המחאה החלה עוד באותו יום וכבר למחרת צמחה להפרות סדר חמורות מקצה הממלכה ועד קָצֶהָ, שזכו לכינוי "המֶרִי של נובמבר" (הַבֶּת תִשְרִין). עשרות אלפי מפגינים גדשו את רחובות הערים והכפרים, ובכמה מוקדים התחוללו התנגשויות מזויינות בין אזרחים ובין כוחות הבטחון. משרדי ממשלה ותחנות משטרה בפריפריה הוצתו ונבזזו, עורקי תחבורה מרכזיים נחסמו על ידי רעולי פנים חמושים, וכנופיות זרעו הרס וביזה במבני ציבור, בתי ספר ובתי משפט, מתקני תשתית, בנקים ובתי עסק, ואף שדדו עוברי אורח. בעמאן התעמתו כוחות המשטרה והז'נדרמריה בגז מדמיע מול אלפי מפגינים שביקשו לייסד בכיכר משרד הפנים הפגנת מחאה פתוחה נוסח כיכר א-תחריר. המחאה זיקקה את גילויי המרי האנטי-מלוכני שנצפו ברחבי הממלכה בשנים האחרונות, ובעיקר מאז פרוץ ה"אביב הערבי", ולראשונה הוצתו תמונות של המלך בהיקף נרחב ונשמעו קריאות גלויות ובוטות בכל רחבי הממלכה לסילוק המלך והפלת המשטר. בתגובה נואשת, שנועדה להיאבק בסחף האנטי-מלוכני, אימצו גורמים בעיתונות הממסדית את הסיסמא "העם רוצה רפורמה במשטר".

עד מהרה הצטרפו תנועות פוליטיות ואזרחיות למחאה. איגודים מקצועיים, אגודות סטודנטים ואיגוד המורים פתחו בשביתה וזכו להיענות גדולה בכל רחבי הממלכה. גמלאי הצבא תבעו הקמת ממשלת חירום לאומית שתיאבק בשחיתות, תוך שהם מאשימים את הממשלה בהחלטה חסרת אחריות. מפלגות וגורמי אופוזיציה מכל קצוות הקשת הפוליטית השמיעו תביעות דומות, והוסיפו לרף התביעות המוכר גם דרישות לקיצוץ בתקציבי הבטחון והצבא (מה שהממשלה הזדרזה להצהיר כי כבר עשתה). משך מספר ימים היו מנגנוני המדינה משותקים לחלוטין. רוב אנשי הציבור והפוליטיקאים, ביניהם ראשי ממשלה, שרים, חברי בתי נבחרים וגנרלים בדימוס, מילאו פיהם מים ולא הגנו על המשטר ובוודאי שלא על הממשלה, אף שבעמאן נפוצו שמועות עקשות על אישים רבים שקיבלו סכומי כסף גבוהים מהארמון תוך כדי המהומות, במטרה למנוע מהם לחבור לאופוזיציה. כוחות הבטחון (למעט הצבא) היו היחידים שהפגינו את נוכחותה של המדינה ונאבקו להדוף את המהומות, כשהם נוקטים לסירוגין טקטיקה של הכלה ושל שימוש בכוח.

משכשלה המדינה באכיפת הסדר ובמיגור הוונדליזם הוקמו "ועדות עממיות" בפריפריה להגנה על רכוש הציבור, שלא היו אלא מסווה לבריונות נגדית בחסות המדינה ומטעמה. המטרה הייתה לא רק להתמודד עם האנרכיה אלא גם לעורר בציבור את האימה ממנה. שלושה ימים של אנרכיה, אשר הוגדרה באלגנטיות על ידי מפקד המשטרה כ"חסרת תקדים במידת מה", הובילו לאיום מפורש של המשטרה בשינוי נהלי הפתיחה באש במקרים שבהם המחאה תהיה אלימה. מפקד המשטרה נמנע מלהגן על צעדיה הכלכליים של הממשלה, ובשונה מהממשלה ומכלי התקשורת שבשליטתה אף נמנע מביקורת על האחים המוסלמים ומהאשמתם בליבוי המהומות או בניצולן. עם זאת, הוא הדגיש כי המשטרה לא תסבול אלימות נגד מתקני ציבור ותשתיות ונגד אזרחים תמימים ברחובות, והזמין את האופוזיציה לבקר במחנה הפליטים א-זעתרי כדי להתרשם מהתוצאות האפשריות של אלימות משתוללת ואבדן שליטה במדינה שכנה. הוא הבהיר, בהמשך לכך, כי המשטרה לא תאפשר גם את "תרחיש כיכר א-תחריר" ותמנע בכוח, אם יהיה צורך, את חסימתה של כיכר משרד הפנים.

כל התופעות וההתרחשויות שתוארו לעיל לא רק זיכו את המֶרי בתואר שמתכתב עם מהומות המזון באפריל 1989 (הַבֶּת נִיסַאן), אשר הולידו את הליברליזציה הפוליטית, אלא הזכירו נשכחות מהמשבר האפל והמסוכן הרבה יותר של ספטמבר 1970. לאחר שוך ארבעת הימים הראשונים, הקשים, של המהומות, קבעו פרשנים כי המדינה הייתה "על סף קריסה". הם הצביעו על כך שמבחינת היקף האלימות, עוצמתה, ותעוזת הביקורת האנטי-מלוכנית, המהומות הנוכחיות היו קשות יותר ממהומות המזון ב-1989.

המשטר, אשר התכונן לתרחיש של הפרות סדר מוגבלות, הופתע ואף נדהם מעוצמת ההתפרצות. המלך החל לבקר באינטנסיביות ביחידות צבא (טקטיקה ותיקה שנועדה לשדר מסר של כוח ושל תמיכה במשטר), ולאחר ימים ספורים הזדרז ראש הממשלה, עבדאללה א-נְסוּר, לקחת את כל האשמה על עצמו, בנסיון לעצור את השחיקה במעמדו של המלך ולהרחיק את האחריות מהארמון ומהמֻחַ'אבַּרַאת. א-נְסוּר הצהיר, באופן הירואי למדי, כי המֻחַ'אבַּרַאת המליצו נגד העלאת המחירים, אך "הם כפופים לראש הממשלה" ולכן הוא החליט, על דעת עצמו, כי לא עומדת בפני ירדן ברירה. במסר זה הייתה טמונה משמעות מסוכנת: ההחלטה איננה "מדינתית" ומחוייבת מכורח הנסיבות,  ואף איננה החלטה ממשלתית. זוהי החלטה של אדם אחד שבהכרח איננו המלך, שכן האחרון ישלם מחיר כבד אם היא תדבק בו. כבמקרים קודמים, השאלה המתעוררת היא עד כמה, אם כן, יכול המלך לקבל החלטות קשות ולא פופולריות מבלי שיסתכן בערעור שלטונו.

ל"מֶרִי של נובמבר" היו תוצאות ומשמעויות נוספות. מאחר שהאחים המוסלמים הדגישו במהלכו את חשיבות השמירה על אופיה הלא-אלים של המחאה ועל רכוש הציבור, ודבקו בסיסמא "רפורמה במשטר" בדחותם את הקריאות הקיצוניות להפלתו, הם הוכיחו עצמם כבני ברית אמינים למשטר ההאשמי. זאת אף שסרבו לשתף פעולה עם הפצרותיה של הממשלה לסייע בהרגעת הרחוב, הציעו לה לאכול את הדייסה שהיא עצמה בישלה, ואף הציגו לה תביעה נגדית לחדול מההסתה נגדם. גם שיתוף הפעולה בינם לבין חזית הרפורמה הלאומית של אחמד עבידאת חוּדש, אם כי גם עתה ניכרים הבדלי סדר היום בין האחים לבין החזית.

ה"רחוב", מצדו, הוכיח עצמו כשחקן מרכזי בזירה הפוליטית והכלכלית-חברתית, שאינו בוחל באימוץ מגמה אנטי-מלוכנית גלויה (אשר באה לידי ביטוי גם בהפגנת החזית הלאומית בסוף החודש, למרות הסתייגותו של עבידאת), ומשלם על כך מחיר כבד ברדיפה ובמעצרים. ה"דוּאליוּת משטר-האחים", מושג שהאחים סולדים ממנו אך מקובל על פרשנים רבים, תהיה חייבת להתחשב מעתה ברצונו (האמורפי לעת עתה) של ה"רחוב". השאלה היא האם השחקנים הקיימים, ובראשם האחים, חזית הרפורמה הלאומית והאופוזיציה העבר-ירדנית בכלל, יצליחו לזהות מהם האינטרסים של ה"רחוב" ולמשכו לצדם.

המשטר הוכיח כי הוא מסוגל להיחלץ מאנרכיה חמורה ברחובות על אף התסיסה הפוליטית והמצוקה הכלכלית-חברתית המקיפה את כל שכבות האוכלוסיה. משמע, הגורמים הבולמים את קריסת הסדר הישן עדיין חזקים דיים. עם זאת, ה"מרי של נובמבר" הוסיף ציון דרך חשוב בתהליך היחלשותו של המשטר ההאשמי. בשטח, כל עוד המלך לא מבטל את העלאת המחירים, והמרחב הפוליטי עודנו שרוי במבוי סתום לקראת הבחירות לפרלמנט ב-23 בינואר, האש רוחשת מתחת לגחלים.

מאמרים נוספים