מאמרים

אודות הכותב

תגיות
ניתוח ופרשנות
26.07.2011

המשטר ההאשמי, המערב והאביב הערבי

"אביב העמים" הערבי מציב אתגר ממשי ליכולת ניהול המשברים של המשטר ההאשמי והאליטה השלטת בירדן. כרגע נראה כי ה"אגף הנצי" במעגל מקבלי ההחלטות בממלכה גובר על קולות אחרים, מפוכחים יותר, המגיעים גם מלבו של הממסד וקוראים לרפורמות פוליטיות משמעותיות. אלה עלולות אמנם לכרסם במעמדו של בית המלוכה, אולם דומה כי טוב יעשו שוחרי טובתו של בית המלוכה בירדן ומחוצה לה אם לא יקבלו את הפרשנות הבטחונית-נצית של ה"יציבות הפנימית" בירדן.

ב-10 באפריל 1957, שעה קלה לאחר פרסום ההודעה הרשמית על הדחת ממשלת סלימאן אל-נאבֻּלסי האופוזיציונית, התכנס הפיקוד הבכיר של הצבא הירדני במתחם המחנות הצבאיים בזרקאא. ה"קצינים החופשיים", מתנגדי המשטר, שלטו אז כמעט בכל מוקדי הכוח בצבא. במוקד הדיון הסוער עמדה תכנית להפיכה צבאית-אזרחית נגד המשטר ההאשמי שתדיח את חוסין, המלך הצעיר, מכסאו (לימים היא נודעה כ"תרגיל תַ'אבֶּת").

משתתפי הדיון זוכרים, ממרחק השנים, כי לראשונה בהיסטוריה של ההתארגנות הם חשו כי שליטתם בצבא, בצירוף הנסיבות הפוליטיות, תאפשר להם להצליח בתכניתם לו רק יגיעו להסכמה על המתווה ועל המטרה. אחד השיקולים המרכזיים שנדונו בכובד ראש היה החשש כי ישראל תנצל את חוסר היציבות שישתרר בירדן, תכבוש את הגדה המערבית (שהייתה אז בשליטת ירדן), והקצינים החופשיים יוקעו בירדן ומחוצה לה כבוגדים ומשתפי פעולה עם הציונות. המפקדים הבכירים התפזרו באי-הסכמה, כשבאמתחתם החלטות מעורפלות. סופו של תרגיל תַ'אבֶּת שנכשל והוביל לנצחון מכריע ומהדהד של בית המלוכה על מתנגדיו.

בפברואר 2011, שבועות ספורים לאחר שפרץ "האביב הערבי" בתוניסיה ומשם עבר למצרים, ניכרו בשיח הציבורי הירדני אותותיו של חשש קיומי לעתידה של המדינה. הדיון העֵר במערב ובישראל על יתרונות הדמוקרטיזציה בעולם הערבי נתפס כאיום מהותי על הַסֶּדֶר הקיים בממלכה. החשש הבולט בקרב האליטה העבר-ירדנית (מה שמכונה אצלנו ה"שבטים") היה כי המשטר ההאשמי יהפוך, בעיני אויביו הוותיקים וידידיו זה לא מכבר, לאבן נגף שיש לסלקה לטובת הפיכת שתי הגדות למדינה הפלסטינית. פובליציסטים ופוליטיקאים מנוסים הזהירו - באותן מילים ממש שבהן השתמשו הקצינים החופשיים למעלה מחמישים שנה קודם לכן - כי ישראל תנצל את ההזדמנות לכבוש את הגדה המזרחית ולהפוך את ירדן לא לפלסטין, אלא לישראל עצמה.

כך נוצר, בחודשים האחרונים, מאזן אימה בין מתנגדי המלך מכל קצוות הקשת הפוליטית, ובין כולם לבין המשטר עצמו: החשש שערעור היציבות הפנימית בירדן יסתיים לא רק במלחמת אזרחים עקובה מדם אלא גם בגירוש הפלסטינים מהגדה המערבית לגדה המזרחית ובנצחון ישראלי מוחץ על ירדנים ופלסטינים כאחד. חששות אלה מקננים בעוז בקרב גורמי כוח רבים בממלכה, והם מחזקים את הסברה כי בית המלוכה ההאשמי, שבעשור האחרון ניכר ריחוק הולך וגובר בינו ובין האוכלוסיה העבר-ירדנית (על כך במאמר נפרד), נתפס בזירה הפנימית למעשה כ"רע במיעוטו". במילים אחרות, האליטה היציבה והמגוונת שתומכת בו איננה עושה זאת מתוך בחירה אלא כברירת מחדל.

ניתן, כמובן, להרהר בחוסנו של משטר סובלני ומתון באופן יחסי המתמודד עם סערות "האביב הערבי" כשהוא נתפס, באופן הולך וגובר, כברירת מחדל. אין להקל ראש גם בשסע הקהילתי הירדני-פלסטיני המשחק לטובת המשטר, ומספק לו יציבות הנובעת מחשש הדדי של שתי אוכלוסיות אלה זו מזו בתרחיש של התמוטטות הסדר הקיים. אולם כאן ברצוני לגעת בהיבט אחר, מוצנע, של המתרחש. כוונתי לכך שבצוק העתים, התחמושת הטובה ביותר של המשטר ההאשמי היא תדמיתו החיצונית: לא זו ה"פרו-מערבית" בלבד, אלא גם יכולתו לשלוט ולנווט את הספינה הירדנית הקטנה בלב הסערות האזוריות ולהביאה לחוף מבטחים, כבעבר.

כאן יש לשאול האם ידידיה של ירדן במערב ובישראל מפנימים את מלוא המשמעות של הצורך הירדני לשמור בכל מחיר על תדמית של כוח ושליטה. המרכיב החשוב ביותר של צורך זה עלול לבוא לידי ביטוי בשידור של בטחון עצמי מופרז כלפי חוץ בכל הנוגע לתהליכי קבלת ההחלטות בממלכה והיכולת להכיל את מתנגדי המשטר (ובעיקר מקרב האוכלוסיה העבר-ירדנית). מעבר לכך, קיים חשש כי ה"אגף הנצי" במעגל מקבלי ההחלטות בירדן יגבר על ה"אגף היוני", יגבש מדיניות של יד קשה כלפי האחים המוסלמים וישלהב את התיעוב והחשש ההדדי בין עבר-ירדנים לפלסטינים - בין השאר מתוך תפיסה כי זו המדיניות שארה"ב וישראל מצפות מהמשטר לנהל כדי לשמור על שליטתו. אלא שהצלחה מסחררת של מדיניות נצית בזירה הפנימית לא רק נראית קשה להשגה, אלא עלולה להביא לאותו תרחיש שממנו יראים הכל: אבדן היציבות הפנימית בממלכה.

מדינות נוהגות לדחות, ובצדק, כל נסיון להתערבות זרה במדיניות הפנים שלהן. אולם יש להניח כי קיימים ערוצים שבהם מעביר המערב וישראל מסרים לירדן בדבר חשיבות השליטה בזירה הפנימית. דא עקא, הפרשנות האוטוריטרית של המילה "שליטה", שהייתה נפוצה במזרח התיכון הערבי עד דצמבר 2010, איננה רלוונטית עוד כיום. טוב יעשו ידידיה של ירדן באזור ובעולם, שוחרי היציבות הפנימית בממלכה, אם יאמינו לאליטה הירדנית היונית והמפוכחת. זו מורכבת מעבר-ירדנים רבים, ביניהם פוליטיקאים מנוסים וקצינים בכירים בדימוס, הסבורים כי רפורמות פוליטיות אמתיות, אשר יצמצמו בהדרגה את סמכויותיו של בית המלוכה, הן הדרך היחידה לשמור עליו מפני הסערות המתרגשות ובאות. החשש בארה"ב ובישראל כי משמעות הדבר תהיה פגיעה בברית ההדוקה של ירדן עם המערב יש לו על מה לסמוך, אולם מוטב שנתרגל: זהו טיבו של המזרח התיכון החדש.

מאמרים נוספים