מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
30.12.2013

המשרד לאסטרטגיה מאיימת ולמודיעין יחסי

אם "המשרד לנושאים אסטרטגיים" יתפנה ליצוק תוכן רציני, מקצועי, לשמו, ויעסוק לא רק ב"איומים" אסטרטגיים אלא גם ב"הזדמנויות" אסטרטגיות, חוקריו ודובריו יוכלו לגלות שמתחת לקצה אפם קמה רשות פלסטינית המחויבת לפתרון שתי המדינות הרבה יותר מממשלת הימין בישראל, שאותה משרת המשרד בדבקות כה רבה.

"לונדון וקירשנבאום", 26 בדצמבר 2013. באולפן יושב, נינוח, תא"ל (מיל.) יוסי קופרווסר, ראש חטיבת המחקר באמ"ן לשעבר ומנכ"ל המשרד לנושאים אסטרטגיים בהווה, מיניסטריון אסטרטגי ביותר, שעל חשיבותו העצומה ניתן ללמוד מהעובדה שהוקם ב-2006, פורק ב-2008 ואז הוקם שנית ב-2009 ועדיין לא פורק.

קירשנבאום טועה לרגע, ומכנה את המשרד "המשרד לאיומים אסטרטגיים". קופרווסר, בחיוך נבוך (משום מה), מתקן אותו: שם המשרד הוא "המשרד לאסטרטגיה וליחסים בין לאומיים". המנכ"ל שכח, כמדומה, שמשרדו מופקד גם על מודיעין, שהרי העומד בראשו, יובל שטייניץ, הוא "השר ליחסים בין לאומיים ולענייני מודיעין ולנושאים אסטרטגיים".

האם קירשנבאום באמת טעה? נראה שלא. כאשר מונה ליברמן, בשנת 2006, ל"שר לנושאים אסטרטגיים", היה ברור כי היה מדובר ב"איומים אסטרטגיים", ולא, למשל ב"הזדמנויות אסטרטגיות". הדבר עולה בפירוש מפרוטוקול הדיון בכנסת מה-4 בדצמבר 2006 סביב הקמת המשרד. גם קופרווסר הודה אצל לונדון וקירשנבאום ש"איומים אסטרטגיים זה שם ישן של המשרד הזה".

אולם מדוע שכח קופרווסר שמשרדו מופקד גם על מודיעין? וכיצד משרד קטן וצדדי בממשלת ישראל מופקד בעת ובעונה אחת על מודיעין, על יחסים בין-לאומיים ועל איומים אסטרטגיים, אתגרים שמיניסטריונים ג'בארים עם משאבי ענק ותקציבי עתק לא מצליחים להתמודד עמם? ומי, בעצם, יידע אם המשרד לא מופקד גם על טיפול בנושאים משיקים כמו אסטרטגיה מאיימת, או יחסים אסטרטגיים, או אסטרטגיה בין-לאומית, או יחסים מודיעיניים, או איומים יחסיים, או מודיעין בין-לאומי (סנאודן וזה)?

ואולי, בעצם, המשרד אחראי על אסטרטגיה יחסית?

אסטרטגיה יחסית היא ז'אנר פוליטי נחות, קצר-רואי וחסר-טווח, שגורמים מקצועיים, או בעלי מוניטין מקצועי או לכל הפחות יומרה מקצועית, חוצים את הקווים אליו כשהם מאבדים את טיפת הבושה המקצועית האחרונה שעוד נותרה בהם. למשל, שר הבטחון בהווה, והרמטכ"ל והשר לנושאים אסטרטגיים בעבר, משה יעלון, אשר מתעקש שהרשות הפלסטינית היא פרטנר למאבק בטרור אך לא פרטנר לשלום (וכפי שכתבו באתר זה בעבר, מי שלא רוצה טרור מדיני ימיט עלינו טרור צבאי). או יגאל פלמור, דובר משרד החוץ, שהואיל בטובו לסלוח על "דברי ההבל" של אבו מאזן על כך שישו היה פלסטיני בנימוק האבהי שיו"ר הרשות הפלסטינית "אינו יודע מה הוא עושה".

הרי ברור שישו היה יהודי. מזל שאבו מאזן לא קשקש דברי הבל גרועים הרבה יותר. למשל, שיהודים אחראים למותו של ישו.

במחשבה נוספת, יכול להיות שהמשרד למודיעין, ליחסים בין-לאומיים ולאסטרטגיה אחראי גם על מודיעין יחסי.

מודיעין יחסי הוא המצאה פסאודו-מקצועית חדשה. שמו המקורי של הז'אנר הוא "תעמולה" או "הַזְבָּרָה". לוקחים פיסת מידע, נכונה בדרך כלל, על גורם שהוא יריב אמיתי (חמאס) או שרוצים להפכו ליריב (הרשות הפלסטינית), מעוותים אותה, מנתקים אותה מהקשרה, מצמידים אותה לסמכות מקצועית – נניח, קצין בכיר לשעבר באמ"ן – והרי לכם מודיעין יחסי.

מודיעין יחסי לעולם יעסוק ביריבינו, האמתיים או המדומים. הוא לעולם לא יעסוק בצד שלנו. זאת אומרת, יכול להיות שגם אנחנו לא פרטנר, אבל זה לא חשוב. מה שחשוב הוא שהיריב שלנו איננו פרטנר.

זאת אומרת, הוא פרטנר שלנו למאבק בטרור. אבל הוא לא פרטנר.

שניה, כואב לי הראש.

פרופ' שמעון כאסח (צילום מסך: יוטיוב)

בכל אופן, נחזור לסיפור העיקרי. באולפן טלוויזיה יושב מנכ"ל של משרד ממשלתי שהוגדר על ידי ועד עובדי משרד החוץ כ"משרד לענייני כלום שמבזבז את כספי המסים ומהווה סכנה לביטחון הלאומי של מדינת ישראל". מנכ"ל המיניסטריון המיותר מספר לצופים על ההסתה ברשות הפלסטינית, המלווה את "כל מערכת החיים של הצעיר הפלסטיני". משרדו, לדבריו, מנהל מעקב "די שיטתי" על ההסתה הפלסטינית מזה ארבע שנים, והיא נותרה כשהייתה בעבר. זאת משום שהם משקפים את הנרטיב הפלסטיני.

הבעיה המרכזית בנרטיב הפלסטיני היא שהוא לא נרטיב ציוני.

אם לפלסטינים היה נרטיב ציוני, כבר אתמול היה לנו הסכם שלום אתם. איך נוכל לעשות שלום אתם אם אין להם נרטיב ציוני? עד שלא יהיה להם נרטיב ציוני, לא נעשה שלום אתם.

לפלסטינים יש "עולם דמיוני משלהם", כך אמר קופרווסר, לגבי ההיסטוריה של המקום הזה. לנו, לעומת זאת, יש עולם עובדתי לגבי ההיסטוריה של המקום הזה. למשל, זה שאלוהים הבטיח את הארץ הזו לאברהם. בספר בראשית לא הוזכרו פלסטינים, נכון? ולא אבו מאזן או איזה אחמד אחר, נכון?

חוץ מזה, המסר של הפלסטינים הוא שמדינת ישראל תיעלם מהאזור, במוקדם או במאוחר. וישראל לא מופיעה במפות של ספרי הלימוד שלהם.

בגלל זה בדיוק ישראל לא מוכנה להקמת מדינה פלסטינית! כדי שאפילו לא נצטרך להעלים אותה. הרי מי העלים את המדינה הפלסטינית שלא קמה מעולם? הערבים. הם פתחו במלחמה ב-1948. ולכן לא קמה להם מדינה, ואף פעם לא תקום גם. עד שיהיה להם נרטיב ציוני.

למה זה גאוני? כי אם לא קמה עד היום מדינה פלסטינית, גם לא צריך לצייר אותה בספרי הלימוד של מערכת החינוך הישראלית. ואפילו לא את הקו הירוק.

אין, אין על המוח היהודי.

בנוסף לכל, הפלסטינים מתנגדים נחרצות לרעיון של שתי מדינות לשני עמים. אבו מאזן רוצה רק מדינה פלסטינית, בזמן שהמדינה השניה, מבאר קופרווסר, תהיה "מדינת ישראל שאין לה זהות אתנית".

במלים אחרות, אבו מאזן לא מוכן לעזור למדינת ישראל להיחלץ מסבך ה"יהודית-דמוקרטית" שלה. ציוני אמיתי, כזה שרוצה שלום, היה עוזר לישראל בדילמה הזו. אבו מאזן, או כל אחמד אחר, הוא לא ציוני אמיתי.

ועם ציוני מזוייף לא עושים שלום.

הדבר המפתיע באמת הוא שקירשנבאום וברוך קרא מקשיבים למופע הטמטום המרהיב הזה בנימוס, ומדי פעם מהנהנים בהסכמה.

עצתי לקופרווסר: אם "המשרד לאיומים אסטרטגיים" – אופס, סליחה, "המשרד למודיעין יחסי" – משוכנע שהפרטנר הפלסטיני לא מכין את תושבי השטחים לשלום אלא רק למלחמה, יתכבד נא ויציע לממשלת ישראל להכריז על הרשות הפלסטינית כארגון טרור, לפרק אותה ולחפש פלסטיני-ציוני שינהל אותה.

אם משרדם של שטייניץ וקופרווסר מעוניין לזהות איומים אסטרטגיים אמיתיים בכלל, וגורמים המסכלים את פתרון שתי המדינות בפרט, יבחן נא את דבריהם ומעשיהם של פוליטיקאים רבים בישראל, מהליכוד וימינה, כולל שר הבטחון ושר החוץ, המתנגדים נחרצות לפתרון שתי המדינות ועושים כל שביכולתם לסכלו.

ואם משרדם של שטייניץ וקופרווסר מעוניין להיאבק ברצינות בהסתה פרועה ובאנטישמיות, יבחן נא לא רק את "דפי הפייסבוק הרשמיים של בתי הספר" הפלסטינים, אלא גם את התבטאויותיהם של כמה מאזרחי מדינת ישראל היהודים, חלקם משרתים במגזר הציבורי, בצבא ובמשטרה, המאחלים מוות לכל הערבים, מביעים הערצה להיטלר, ובדיונים ברשתות החברתיות דוחקים לעשות בערבים "מעשה הנאצים ביהודים". ואת התועבה שלהם הם מפיצים ב"דפי פייסבוק רשמיים" ובדפי הבית של משטרת ישראל וראש ממשלת ישראל.

אם, לעומת זאת, "המשרד לנושאים אסטרטגיים" מעוניין ליצוק תוכן רציני, מקצועי, לשמו, ולעסוק לא רק ב"איומים" אסטרטגיים אלא גם ב"הזדמנויות" אסטרטגיות, אולי הוא אפילו יגלה שמתחת לקצה אפו, לא רחוק, כאן ממש, בשטחים, קמה רשות פלסטינית שמנהיגה מתנגד לטרור, משתף פעולה עם ישראל במאבק בו, מפגין עמדות מתונות ופרגמטיות בפומבי ומאחורי דלתיים סגורות, ומצהיר יותר מכל מנהיג ישראלי שאי פעם קם כאן על נכונותו לפתרון של שתי מדינות לשני עמים.

עד שכל זה לא יקרה ייטיב קופרווסר אם לכל הפחות יתנער מהדימוי המקצועי שלו ושל משרדו ויודה בריש גלי: כולנו ליכודניקים. יאללה כפיים! 

מאמרים נוספים