מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
25.01.2012

המתנחלים: הטעויות ההיסטוריות

הטרגדיה של הציונות הדתית היא בכך שהם החמיצו את שלב ההתישבות הקריטי לפני הקמת המדינה. כיום הציונות נמדדת על פי קריטריונים אחרים, ושוב הציונות הדתית מחמיצה הזדמנות לתרום.
במאמרו "דמוקרטיה כהלכתה" (הארץ, 20 בינואר 2012) חשף בני קצובר את הטרגדיה של הזרם המתנחל מקרב הציונות הדתית. שכן, כאשר מתבוננים במפעל ההתנחלויות בפרספקטיבה היסטורית, מגלים החמצה כפולה.

ההחמצה הראשונה הייתה לפני קום המדינה. באותה עת השמאל הוביל את ההתיישבות בסְפָר, בעיקר באמצעות בניית מאות קיבוצים ומושבים. הציונות הדתית תרמה אז מעט מאוד להתיישבות ומרבית הדתיים שהקימו יישובים עשו זאת במסגרת השמאל, קרי, במסגרת תנועות הקיבוצים. במילים אחרות, בשלב שבו ההתיישבות הגדירה את גבולות הארץ והקימה יישובים שנלחמו בצבאות ערב שפלשו ב-1948, הציונים הדתיים ברובם המכריע התגוררו בערים מרכזיות ולא יצאו לנגב או לגליל.

מאז חלו שינויים רבים בישראל, במזרח התיכון ובעולם. האיום הביטחוני על ישראל כבר איננו צבאות העומדים לפלוש אליה אלא טילים ארוכי טווח.  הכלכלה נשענת כיום על היי-טק ולא על חקלאות בלבד, אף על פי שגם זו עדיין חשובה. יתר על כן, האתגרים הבוערים של החברה הישראלית מצויים בחלוקה הכלכלית הלא-שוויונית, בהיעדר חינוך איכותי בחלקים גדולים של המדינה ובקליטת עלייה.

כאן נעוצה ההחמצה השנייה של הזרם המתנחל של הציונות הדתית. אחרי שישראל התבססה מבחינה ביטחונית, היא החלה להתמודד עם סוגיות חברתיות, חינוכיות וכלכליות לא פשוטות. העוצמות והחולשות של החברה הישראלית נובעות מהצלחותיה ומכישלונותיה בחינוך, בתעשייה ובקליטת עלייה. שם נמצאים האתגרים האמיתיים. העידן שבו הוקמו יישובים כדי להבטיח את ביטחונה של ישראל פס מן העולם. הרכבת הזאת עברה, והציונות הדתית לא עלתה עליה בזמן. כעת אנו ניצבים מול אתגרים אחרים, והציונות הדתית, שוב, אינה עולה על הרכבת, שהרי היא עסוקה במלחמות נגד צה"ל ובניסיונות בלתי פוסקים לגרור את ישראל לסיבוכים מדיניים.

קצובר מאשים את החברה הישראלית הנוכחית בחוסר ערכים. אני, החי בבועה שקצובר וחבריו כה נהנים לבוז לה, רואה את הדברים אחרת. אני רואה את בנותיי וחברותיהן המדריכות בצופים את ילדי רמת אביב, ולצדם גם לא מעט ילדים אוטיסטים המצטרפים לשבט הצופים שלהן וילדים בשבטים מרוחקים שאין בהם מספיק מדריכים בוגרים ואפילו בשבטים שרוב חניכיהם הם ילדי עובדים זרים. אני גם רואה בנים ובנות של חברים שעושים שנת שירות.

אין בכוונתי להתחרות בקצובר למי מאתנו ילדים נחמדים ואכפתיים יותר. אני משוכנע שגם בקרב המתנחלים יש ילדים למופת. לא התלונות או השבחים לילדינו או לחברה שאנחנו חיים בה הם הנושא כאן אלא הבנת התהליכים המתחוללים בחברה הישראלית. אכן, קצובר צודק בטענתו שיש מתחים בין ערכים יהודיים לערכים דמוקרטיים, אולם חשוב לזכור שיהדות ודמוקרטיה הן מערכות ערכים גמישות. לפני מאתיים שנה לא הייתה ציונות במובנה המודרני  והדמוקרטיות היו בראשית דרכן. במהלך השנים הללו גם היהדות וגם הדמוקרטיות השתנו כמה וכמה פעמים.

עוצמתן של חברות ושל מערכות ערכים טמונה ביצירתיותן, בגמישותן וביכולתן להשתנות. לכן, קריאתם של המתנחלים לחזור אל ערכי הציונות המתיישבת מתקופת טרום-המדינה היא עדות לטרגדיה של ציבור שרוצה לתרום אבל טועה שוב ושוב. כיום, ההתיישבות בשטחים אינה מחזקת את ביטחון מדינת ישראל ואינה משפרת את כלכלתה. יתרה מזאת, היא מסיטה אותנו מהאתגרים החברתיים החשובים באמת והיא גם מסוכנת, משום שהיא מציבה את מדינת ישראל על מסלול התנגשות עם מרבית מדינות העולם ופותחת מאבק איתנים בתוך החברה הישראלית.

כולנו יחד צריכים לחפש דרכים ליישב את הסתירות בין הערכים השונים של תפישות העולם המגוונות שבהן אנו אוחזים. אולם ההליכה המשותפת צריכה להיות קדימה, תוך התמודדות עם בעיות ההווה, ולא אחורה, אל העבר הציוני המיתולוגי. אכן, צריך למצוא דרכים לשלב בין יהדות, דמוקרטיה וציונות, אבל התשובה לא נמצאת בערכי ההתיישבות של השמאל החילוני של תקופת טרום המדינה אלא ביצירת תמהיל אידיאולוגי חדש.

מאמרים נוספים